[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קלרה גריידי
/
דילקטס

הבחור היפה עם זוג העיניים הנוצצות משתטח עכשיו על ריצפת
הלינילאום ובעזרת הבורג בגב מסתובב ומבריג עצמו אליה.
אני חושבת שאם הייתי מסוגלת לקום מהספה, הייתי קרוב לוודאי
מנקה את האבק מחריצי עיניו המבולגנות ולוקחת אותו הביתה.
אבל אני לא יכולה. במקום זה אני מזיזה את בהונות הרגליים
ומביטה בשבבי השיער שלו שמופיעים ונעלמים תוך כדי תנועה.
"בכפר שלנו", הוא היה אומר לי, "לא היו נמרים כמו שיש לכם".
הוא היה מצביע על הנמרים הגדולים שמסתובבים בהליכה הנמרית
והבטן הערירית על אספלט החצר, וצוחק, הו כמה היה צוחק.
בכפר שלנו זה לא היה קורה.
ביקרתי אצלהם בקיץ. השמש נמסה על כפות הידיים מרוב שהאירה,
כתמים הופיעו על הגוף ככוויות דרגה שלוש, והחום היה בלתי נסבל.
היינו צריכים ללכת לנהר לשטוף את עצמנו, ולקחת את הסל הגדול עם
בקבוקי הזכוכית הריקים שהיה עלינו למלא ולהביא חזרה הביתה.
במקום זאת,
היינו מתקדמים לכיוון הנהר ומתעכבים שם שעות.
זה ברובו משום שאני הייתי יפה שהזעתי,
וגם בגלל שלא התראנו כל כך הרבה זמן.
הבגדים נחלצו כמגפיים משומשות אחרי יום עבודה מפרך, הזרועות
הקרירות וכל תהלוכת הניצחון במחסני התבואה היו כה המוניים אבל
כה שקטים בו זמנית.
הוריו היו מחפשים אחרינו, ורק בבוקר שלמחרת מצאנו תירוץ קלוש
על הזמן שנעלמנו כמו הליכה לאיבוד או שאיבת יתר.
ויום אחד זה קרה. שאיבת היתר.
גרגירים לבנים על יד השפתיים החשוקות שלו בבוסטון.
רצינו טיול בגישה שונה ומצאנו רק בעיות.
ובעיות קל למצוא.
זה מה שהוא היה אומר. בכפר שלנו זה לא היה קורה.
בבית החולים הייתי מקריאה לו אלכסנדר פן, הו, כמה נדוש,
אבל הוא היה מתעקש על סיפורי הנמרים.
וסיפרתי לו. על הפעם ההיא בה הייתי צריכה להירשם למכללה ואחד
הנמרים בשוק תקף אותי, ועל הפעם ההיא בה נלכדתי בלוע הענקית של
אחד הנמרים כמתאבן דילקטס.
העניין עם הנמרים עניין אותו לדעתי בגלל שהיה בו מסתורין.
וגם אולי כי אני היחידה שרואה אותם.
שזה עניין מוזר כשלעצמו.
אחרי בוסטון התגלגלנו לעבודות מזדמנות. אהבתי את כולבויניק
שלי,
את בגדי העבודה המיוזעים שלו, את השבריריות האירוטית במיטה,
( גברים שעובדים קשה יודעים להעריך מהו גוף אישה), ואת ימי
שבת והטיולים שחופפים בהנאתם לטיולי הנהר.
הנהר במישיגן גדול דיו כדי להכיל שלוש פעמים את נהר הכפר שלו
ברוחבו,
ובכל זאת, היה רוטן ואומר שהמים מצטמקים שזה לא נוגע
לסנטימנטליות ומלווה ברעש בקבוקי הזכוכית שהיו מתנקשים זה בזה
כשהיינו עושים אהבה.
חודשים לקח לנו למצוא מקום שהתרגל אליו, ושהעבודה הייתה ראויה,
ושהמשכורת כיסתה את ההוצאות, ושלא שיבשה לו את מהלך החיים.
אולי הגיע הזמן לומר שלא מצא עצמו בקלות, בטח לא בקרבת אנשים
שמוכנים להעביד אותו עד המוות אם צריך כדי להרים את הפרויקטים
החדשים שאנשים כמונו לא מורשים אפילו לעלות בהם במעלית.
אבל היינו מאושרים, וזה מה שחשוב.


חלומות על נמרים:
תחילה הייתי ישנה היטב, ריסיי עיפעפו בחינניות שעה שהלכתי
לישון. לאחר תקופה מסוימת חזרו הבחילות.
אלו שהבטן מתהפכת בהם, ושהרופא אמר שהם מגיעים מהליכות המעגלים
של הנמרים.
וידעתי את זה. הרגשתי שהם חוזרים עם הגב השפוף וטביעות הרגליים
המבעיתות שנשארות כמו גלופה על הכר בבוקר. ואלו דברים שאינני
מסוגלת להבין. הרי אם רק אני מצליחה לראות אותם, איך הסימנים
קיימים?
הבאתי את הכרית לרופא. הוא הסתכל על זה דרך זכוכית המשקפיים
העבות שלו.
לטענתו אלו נעשו על ידי בזמן השינה ושאני מבזבזת את הזמן שלי,
למרות שהיה סבלני ואהב לראות בחורה דקיקה ובלונדינית מתחננת
לעזרה, ולכן היה מבקש ממני טובות,
ואני הייתי מספקת את הסחורה תמורת עוד מרשם. וככה זה שהתמכרתי
לתרופות מרשם, ואלו היו מרגיעים את הנמרים, ואותי, בצהרים
לתנומה רדומה ושחורה כמו חור שנשאבים לתוכו בבת אחת וכל תריסי
הדירה היו רוקדים, והאורות נהיו נקודות - נקודות כמו פיקסלים
קטנטנים שרק בעת שהכדור היה מתמוסס אצלי בבטן הייתי מסוגלת
לראות בבירור.


אני זוכרת את היום הראשון שראיתי אותו. זה היה על יד בית הוריי
באסם. הוא לבש את מגפיי הגומי השחורות שלו ושיער הבלורית השחור
שלו היה מורם כמו בסרטים של ג'ון טרבולטה.
תנועות גופו היו כחושות אך מסוגננות להפליא, ידיו הגדולות
ובטנו השטוחה היו קונטרה שתמיד מרחה לי את החיוך על הפנים כמו
עם שני אטבים שקופים באמצע גומות החן.
הייתי אז ילדה. פינטזתי על היום שבו הוא יגאל אותי מהעיוורון,
מהנחירות של הילדים, מהצחיחות של העיר העייפה וכל הגרגירים של
האבק שהיו נכנסים לתוך האף כשהייתי נושמת בכבדות את פיח
המכוניות שחוצות אותי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בתי הקברות
מלאים באנשים
שניסו להבין
באיזה אנשים
מלאים בתי
הקברות



קב(ר)ן


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/8/08 22:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קלרה גריידי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה