לא יהיה אפשר להימנע מלהודות בזה:
השנים חולפות,
חולפות הרבה יותר מהר
ממה שהזהירו אותנו.
כבר איננו ילדים.

הזיכרונות מהתיכון כבר מלאי אבק,
מטושטשים...
הבחורה הראשונה כבר מזמן התחלפה
באיזה זיכרון מלא תשוקה,
מלא בחלומות על...
המשפחה הצטמצמה.

מזל שיש קצת פסיכולוגיה
ככה שיהיה אפשר להשליך
בטח משהו לא קטן,
על ההעדר והאובדן של אבא,
אולי גם משהו על האח
שיש לו בלון צחוק ענק וסרקסטי
במקום איפה שמסתתר לב.

אולי אפילו אפשר לפרש
תבניות מובנות של סבל,
אל המקום שבו התגשמה...
אבל כנראה שגם זה לא יגרום
לאנרגיות הקלילות
של המרץ והצחוק
לנבוט בין שנינו.

ואין יותר מידי סיכוי לאהבה הזו,
שתטפס מעבר כל הצער והקושי
שהבאנו בין כל יתר הדברים הטובים.
וכנראה שאין כל דרך לנחם את הדמעות,
לומר, כמו שפעם כבר שמעתי:
"אל לך לבזבז את הפנינים היקרות".
להביע
לאהוב.

והאמת היא בטח בין כל הדברים,
בין העונג שיש ברגעים נדירים שאנחנו מתחברים
לכל יתר דברים מרים:
תבניות של סבל שחולפות בין שנינו,
כורתות רגשות וכל יכולת חום.

בין הנשיקה לבין המבט המפוחד
שיכול להיות לכל אחד משנינו,
בחשכה של המיטה אצלך בחדר,
בין השניים חוט שני של,
קשת רגשות בלי שכל,
ועל כל זה מכסה פייה קטנה,
שרק במקרה יש לה תלתלי זהב והיא סורגת,
והיא אומרת
שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.
ולה יש,
אבקה של קסמים,
סגולה לכל האברים הכואבים,
ולאלה שהם מכנים ולא מרגישים,

ואחרי שאמרח קצת
על האף שלך,
את תחייכי
ואני אשכח את כל המילים, את כל המחשבות,
וארכן לנשק אותך,
אשכח שוב את סערת השנים ובכלל,
את הכל.

וככה
בסוף
נינצל.