(ניסיון רביעי)


וכשלא יכלה להאדיר את פני האדמה הזו משכבר
צנחו כל הדמויות למקלטי התהומות, היא אינה מתעוררת.
היא אינה כורתת בריתות ואינה נושקת לאבות החודרים.
היא גם לא שותקת: קולה מצטלצל באלפי פעימות
מרעיד את העשבים הנמוכים, היא נותנת
לאוויר להיכנס עמוק יותר בכל פעם. היא תינוק
אבוד באורות היום, היא כביש דרוך-נפש
היא הריח הנותר בקופסת השוקולד. היא המרווח
בין כל האנשים הפרודים. היא אישה פרודה.
ואז, פעם בארגז קרטון מצאה את הריח שלה.
הוא היה חם ולח, רכב גדול שייקח אותה
לאן שתחשק, את הגוף אפשר להשאיר
במריצת היער.
היא נוסעת ופעימות הלב מתחסרות ממנה
אבל הצחוק רועד באיברי מינה כמו שקיעת-שמש נצחית.
היא מכירה היטב את קירות חדר זה:
היא נוקעת את לבה בדפנות החדר
והוא ממשיך לרתוח. יש משהו כנה
בזה שמוכן לגמוע את גופה היחידי, היא חוזרת שוב
היא משפריצה את הכל
והם מנגבים אותה במטלית מתה.

אני פוחדת לאופן בו גופה מתקרקע
לאבנים הקטנות במיטותיהם.