הוא רק שתק.
"מה בדיוק חשבת לעצמך!" היא אומרת בנימה פולנית ומנגבת ממנו את
הדם.
אך הוא רק שתק.
"זאת הפעם האחרונה שזה קורה, אתה מבין?", רואים שהיא דואגת לו
באמת.
כל פעם אותו דבר, כבר שלוש שנים זה אותו הדבר. פעם
בחודש-חודשיים הוא משתכר וחוזר כולו מלא דם, היא אפילו לא
יודעת למה. בזמן שהיא יושבת על סיכות מול אותו שעון במטבח שאמא
שלו קנתה להם פעם, הוא שותה עוד כוס מאותו וויסקי עם לימון
ומתנפל על נערות שהוא רואה.
"למי הרבצת?"
הוא בסך הכל יושב שיכור, ממלמל משהו על איזה שוטר. "תענה לי!",
היא צורחת בבכי, אבל בלחישה, שהשכנים מלמעלה לא ישמעו. לא פעם
היא רצתה לשלוח אותו לפסיכיאטר, אבל מה ההורים שלו יחשבו? מילא
שהוא עוד יוצא עם השמנמנה הזאת...
"אני ממש מבקשת שתענה לי, ושתבטיח לי שתפסיק, די, חשבנו שכבר
גמרנו עם זה, לא?"
הוא נתן בה מבט מיואש והבטיח-שיקר לה שזה לא ייקרה יותר. אבל
מה כבר אפשר להבין מההבטחות שלו? שלוש שנים זה הרי אותו דבר.
"קובי, אני אוהבת אותך, אני רוצה שאנחנו נתחתן; תחשוב לעצמך
כמה טוב זה יהיה, נעבור לקנדה, נשים אותך במרכז לגמילה. נקים
לנו משפחה, קובי שלי, מה אתה אומר?"
הוא סטר לה וקם על רגליו, מתנער מכל חוסר היכולת לזוז. "נמאס
לי שכולם רוצים שאני אתחתן!" הוא המשיך לבעוט בה, כאילו נאחז
בו דיבוק, הוא בעט וקילל, גופה מוטח שוב ושוב ברצפה הקרה,
זועקת, בוכה, מה אכפת לה מהשכנים בכלל?
הוא החל לשבור חפצים על הרצפה; תמונות ישנות, שלה ושלו ושל
החתול שלהם; אגרטלים, כוסות ו...
הדבר האחרון שהוא זוכר מאותו הערב הוא את שלולית הדם שניסה
להוריד בכוח מהרצפה, ואת עצם המחשבה שהוא לא יתחתן איתה
לעולם.

אך הוא רק שתק.