בחדשות הבוקר הודיעו שהאמונה מתה.
נשים מבוהלות הכו את בעליהן בכסאות מטבח, פעוטות חיזקו אחיזתם
בכל הבא ליד, שמא מישהו לא ייגע להם בסוכריה.
ורק אני חייכתי חיוך מר.
בהמשך נשמעו כמה צלילים נוגים, משיר שפעם עוד יכלתי לזהות.
במעבר חד עברו להתדיין על אבטלה.
מצב המשק כבר מזמן לא בשחקים.
עוד מעט, אמרו, עגבניות יתחילו לעלות כמו טלוויזיית פלזמה
ממוצעת.
ואני חשבתי שאולי בכל זאת עגבניות מרובעות יכלו להיות להיט.

בחדשות הצהריים הודיעו שאין יותר כאב.
מתבגרים שרטו פרקי ידיים, בודדים הטביעו צערם בעוד כוסית
משקה.
ורק אני המשכתי לחייך בעצב.
השדרנית המנומנמת, עם הקול המונוטוני, המשיכה לדבר בקצב
הכתבה.
סופות שלגים הורסות בתים, והבחירות כעננה כבדה מאיימות להוריד
טיפות של חומץ מעלינו.
ושוב, הוסיפו, שמזג האויר לא יתבהר. גם המצב הכלכלי בארץ.
ואני חשבתי, שאת כל הוני הקט הייתי משקיע בעוד זריחה כנה של
שמש.

בחדשות הערב הודיעו שאין יותר חיים.
ומייד הוסיפו שכולם קפצו מעזריאלי.
ורק אני, פתאום הפסקתי לחייך.
ברקע שוב אותה המנגינה המתפתלת. ממוריאל לזכר אמיצים.
השדרן טען כי לא נמצאו כל הוכחות לנסיון הרס עצמי.
אבל למה לי להאמין לו?