[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דותן טוקס
/
עוקב אחריי בחושך

סוף סוף נגמר השבוע. חמישה ימי עבודה גשומים וקרים, כל אחד
שכפול נוראי של זה שלפניו, זהה לו  פרט לניואנסים קטנים ובכל
זאת, איכשהו, מתקיים בנפרד ממנו. עכשיו ערב, אולי הערב הכי קר
בחודש האחרון, אבל לא יורד גשם. גם רוח אין, והקור חודר
לעצמות. לפחות אם היתה רוח, היה ממה להתחבא. אבל שקט. אני
מתכרבל בתוך המעיל החום שלי והולך ברגל מהמשרד לכיוון הדירה
בקומה הרביעית בבניין פינתי בעיר הגדולה - מסלול שעברתי פעמיים
ביום, חמש ימים בשבוע, בכל שבוע בשנה האחרונה. לא החסרתי יום
מאז שהתחלתי לעבוד שם.
הימים צופנים בחובם אינספור הזדמנויות, אני יודע. כ"כ הרבה
התפתחויות שונות יכולות להיות שהמוח מתפוצץ, אבל אותי זה לא
מעניין. אני אדם פרגמטי, אדם של שגרה מונוטונית. כל דבר אחר
מוציא אותי משלוותי.
היא חשובה לי, השלווה.
אולי עשרים מטרים לפני הולך עוד איש. אף פעם לא ראיתי אותו
קודם. קשה לראות הלילה, כל כך חשוך ואביך, אבל אני יכול לדעת.
ההליכה, היציבה, הייתי זוכר אותו. הוא נראה כמו אחד שזוכרים.
הוא לבש את אחד המעילים הארוכים האלה, שמגיעים קצת אחרי הברך
.שחור ומרשים. הוא היה לפחות מטר שמונים או תשעים. קצת קשה
לראות צבעים בלילה האפל הזה, אז לא ידעתי איזה צבע היה השיער
שלו.
והלילה באמת היה מחניק. הוא עטף אותך מכל הכיוונים, מגביל את
הראייה שלך למטרים ספורים, מכריח אותך להיות לבד ושקט, כאילו
שבחושך הזה אף אחד לא יוכל גם לשמוע אותך.
הוא נראה כמו מישהו שמצליח בחיים, האיש הזה. הוא לא חוזר מיום
עבודה ארוך בחברה שלא אכפת לה ממנו (ולו ממנה) והוא לא חוזר
לבית ריק. משהו אמר לי שבמקומי, הוא היה מתפטר. הרי מה הבעיה
למצוא עוד עבודה בעיר הזאת. וגם כסף אני לא כל כך צריך, וגם
הוא לא. לא נראה שהחושך השפיע עליו, והוא הלך זקוף ונישא, כמו
מישהו שהחיים שלו מסודרים בדיוק כמו שהוא רצה.
עברנו ליד חנות בגדים, שהיתה סגורה, ובחלון הראווה הבובות
הסתכלו עליי במבט בוחן וקודר. מזהירות אותי מהעתיד לבוא.
הסתכלתי על ההשתקפות שלי לרגע, והסטתי את מבטי. את עצמי כבר
ראיתי מליון פעם. שמתי לב שכעת הייתי הרבה יותר קרוב אליו, אל
האיש, הוא הלך לאט, ויכלתי לעקוף אותו. לא עשיתי את זה.
במקום המשכתי ללכת כמה מטרים מאחוריו, שומע את נקישות נעליו על
המדרכה, שאותה כמעט לא היה אפשר לראות, מריח את נשימותיו
באוויר, מרגיש את הרוח שעושה מעילו המתנפנף בכל צעד.
מעניין לאן הוא הולך. בטח לא להשאר בבית לבד. בטח לבלות עם
חברים, או חברה. אני לא מאמין שהוא נשוי. הוא נראה צעיר וגאה
מדי בשביל להתחתן. בטח היו לו בנות שרצו שיציע להן נישואין,
אבל הוא לא הסכים. הוא צריך את החופש, ולא אכפת לו מה יגידו.
אני הייתי מבין. זאת אומרת, אם הוא היה מספר לי.
אזעקת מכונית נשמעה פתאום מהצד השני של הרחוב, מפלחת את האוויר
הסמיך ומגיעה לאוזנינו. לא ראיתי שום אור מהכיוון שלה. הוא
הפנה את מבטו, ובאינסטינקט זזתי הצידה, לכיוון הבתים, כדי שלא
יראה אותי.
כך המשכנו ללכת בשקט, הוא מלפנים, אני מאחור. מסתכל עליו. והוא
לא יודע אפילו שאני שם. ואם הוא ידע? אגיד שסתם במקרה הלכנו
באותו קצב. בחושך הזה, אולי עדיף שיהיה מישהו קרוב אליך, שיוכל
לראות אם יקרה לך משהו.
הבית שלי כבר היה קרוב. סוף סוף אוכל לשבת, להרים רגליים, אולי
להדליק את האח ולהרגע קצת, עד שיתחיל לו עוד שבוע. הוצאתי
מהכיס את המפתחות, ופניתי לכיוון הדלת. אותה הדלת הישנה שאני
עובר בה כל בוקר וכל ערב. הוא המשיך להתרחק בהמשך הרחוב.
מעניין איך הדלת שלו נראית. מעניין מה הוא יעשה עכשיו. הושטתי
יד לכיוון חור המנעול, אך רגלי בגדו בי, והתחילו ללכת אחורה אל
המדרכה. המפתחות חזרו לכיס.
בהמשך הרחוב היה פאב, שהלכתי אליו פעם לפני אולי שנה, וחשבתי
אולי לעצור שם לשתות קצת, ואז לחזור. חשבתי שאולי גם הוא הולך
לשם.
אבל כבר לא ראיתי אותו. בהחלטה כמעט לא מודעת התחלתי לרוץ
לכיוונו, בלי לדעת למה פרט לידיעה שאני לא רוצה לאבד אותו.
רצתי כמו שלא רצתי כבר שנים, מתנשם ומתנשף ומתפלל שלא אפגע
במשהו בחושך המבעית, עד שלבסוף ראיתי את המעיל השחור המתנפנף
בכל צעד. עצרתי את נשימתי כדי שלא ישמע אותי, הוא בטח לא היה
מתנשף מריצה כל כך קצרה. נשמתי מהר ובשקט, מנסה להסדיר את
הנשימה ,מתרכז בשאיפה והנשיפה.
"סליחה?"- קול גברי נמוך נשמע. הרמתי את מבטי ופגשתי בזוג
עיניים כחולות על רקע פנים שזופות. האור מהפנס הקרוב נחת עליהם
בצורה מושלמת והאיר אותם באור כמעט מלאכי. הוא הסתכל עליי
בחוסר עניין. השיער שלו היה חום בהיר ומבריק."אתה יודע מה
השעה?" הוא אמר בנונשלנטיות. הנדתי בראשי קלות. זה כל מה
שיכולתי להביא את עצמי לעשות באותו רגע. הוא פנה בקור רוח
מקפיא אל הבניין הקרוב, ונכנס בדלת הראשית .השתופפתי ונשמתי
כמה פעמים עד שנרגעתי. במרחק כמה בתים ראיתי את האורות של הפאב
השכונתי. התרוממתי ולרגע עמדתי במקום כמתלבט מה לעשות. ההחלטה
היתה ברורה. הסתובבתי והתחלתי לחזור הביתה. הזמן כנראה עבר מהר
כשרצתי, כי הפאב היה די מרוחק מהבית שלי. הליכה בכיוון אחד של
עשרים דקות, אולי קצת יותר.



אחרי מה שנראה כמו רבע שעה, התחושה המוזרה שלי התחילה להתגבר.
הנקישות עלהמדרכה לא היו של שתי רגליים, אלא של ארבע ואפילו
שש. וכל פעם שעצרתי הן נפסקו. הכל היה מעורפל, אבל לא יכלתי
להתעלם מהתחושה הזאת. שאני לא לבד. יש מישהו איתי, אולי אותו
האיש עם המעיל, אולי סתם זר, אולי אפילו חיה. יכלתי להרגיש את
זה. מישהו איתי, רואה מה שאני עושה, שומר עליי, עושה תצפיות.
מישהו לומד עליי שם, מאחורה. למרות שכשאני מסתכל אין שם אף
אחד, אני יודע.
יש שם מישהו.
עוקב אחרי בחושך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תמיד תעדיף את
התנין שלך
מטוגן


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/8/08 16:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דותן טוקס

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה