ביום הסערה

אין סופיותו,
   הוד רוממותו,
       הים - בעוצמתו.
הרוח מנשבת
  הגלים מתהווים,
הים כמו צועק
  לכל בניו האהובים,
בעת כזו, ברוח
  לגלים אין מנוסה,
כי הים להם חיים הוא
  אך הרוח - - מאוסה.
    וינאקו דגיו
    ויתנועעו אלמוגיו,
    ויבוקש מילחו
    ותאמץ רוחו,
    ותנשוב מעליו
    "ויהמו גליו".

כשזרקו אליי את יונה הנביא

שלווה.
קרן שמש אהובה.
אין גל לרפואה --
  מישור מים היא רואה.
"הזה הוא?"
  שואלת כלא מאמינה,
"הגדול הנורא
  שבעת סערה
     כל ספינה הוא שוברה?"
        תמהה הנערה.
אבל הוא בלאותו,
  נותר בשלוותו,
כעת רק כך הוא קיים
"וישקוט הים".

בקריעת ים סוף

כל הערב רוחות
שורקות, נאנחות,
שכנותיו מתייפחות
"פגע רע הוא -- לא פחות!"

כבר אשמורת השנייה,
כאילו כך תמיד היה,
ברוח שאיננה מצויה
אולי כבר נשמתו כבויה...

והצדפים מתחננות
  "לא זה הים!"  הן טוענות,
"הים כלילה הוא - - ענוג"
הכירו כבר מאלף שנות.

דקות של לילה אחרונות
רוחות נהיות רק עדינות,
קרני השמש - - ראשונות,
"וישב הים לאיתנו"