מלחמת-העולם הראשונה; בעיצומו הקטל.
השטח כולו חפירים.
אלפי חיילים, בבוץ רגלם מתבוססת;
ירי; שורות-שורות נופלים.

פתאום, חדל הירי;
החיילים מהחפיר יצאו.
מסביב הושלך שקט;
"שלום, שלום!" אנשים צעקו.

הנה חייל מהחזית שב הביתה;
רואה, בעולם הכל השתנה.
נעלמו רוע-לב וגסות-רוח;
כל אדם חביב והגון נעשה.

פתאום רואה החייל,
זקן שבע-שנים ליד הדרך;
ניגש אליו ושאלו:
מה קרה עם האנשים ועם עולמנו?
שמא עיניי רק חלמו?

ואז הסביר לו הזקן:
הנך בגן-עדן. כל חייל הנופל בקרב
לכאן דרכו.
הוא המשיך בסיפורו ואמר:
אני בן אלפיים;
והוסיף, כי אריסטו שמו.

הוא אמר: שנינו בגן-עדן.
כאן הכל שונה מהארצי.
כאן אין מלחמות, אין מצוקה ועוני.
הכל חיים באושר להפליא.

ואז הורגשה מכה; נשמע נפץ.
החייל התאושש משנתו.
הוא הבין, המלחמה בלי-הרף נמשכת;
כל אשר חזה, חזה בחלומו.

בחלום ראה את המלחמה פסה;
בחלום אנשים חדלו מרשעם.
אך בהקיץ נמשך הקטל;
האימפריאליזם לא נסוג ממלחמת-עולם!

לפי רעיון של ליובומיר (שוחר-שלום)