הכל התחיל בבוקר לח אחד במאי. אני זוכרת את העלים על המדרכה
בדרך למשרד. אני תמיד זוכרת את העלים. בדרך לעבודה, שתמיד
הייתי עושה ברגל, הייתי עוברת מתחת לעץ ענקי שנופלים ממנו עלים
כל הזמן. אם היה נופל עלי עלה, הייתי מרגישה שיהיה לי מזל.
באותו יום העלים על הרצפה היו ירוקים ומקומטים קצת, מהחום.
אני לא זוכרת הרבה מאותו יום. אני זוכרת את ההליכה בבוקר, בשקט
של הרחוב, שאחר כך התחלף עם הרעש של המיון.
זה מצחיק, אבל אני לא זוכרת בדיוק מה קרה בין לבין. באותו יום
זכרתי, ואמרתי לפרמדיקים שבאו בדיוק מה קרה לי. אני זוכרת
שלאחד מהם היה את החיוך הכי נחמד שראיתי באותו שבוע. ואז הם
לקחו אותי לבית חולים. בלי סירנות, ככה ביקשתי. בגלל שזכרתי
הכל, אף אחד לא ממש הזכיר לי, ועכשיו אני כבר לא בטוחה. זה
קשור לאיזשהם אידיוטים, אבל אני לא יודעת בדיוק.
זה גם לא כל כך משנה.
מאז נפלו הרבה עלים מהעץ. אני זוכרת בבוקר שאחרי שהשתחררתי
מהבית חולים, גילגלתי את עצמי אל המשרד, ומיד בחזרה, עם עיניים
אדומות וכואבות. אין דבר כואב יותר לנכה מאשר להגיע למקום שהוא
צריך להיות בו ולראות שיש מדרגה בדרך. מדרגה קטנה שאף פעם לא
שמתי לב אליה קודם, ועכשיו יש לי יום שלם להעביר בבית, בלי שום
מושג מה לעשות עם עצמי עד שבעלי יחזור מהעבודה שלו.
התגלגלתי לסלון והכנסתי קלטת מהפעם הראשונה שצנחתי. נראיתי כל
כך מאושרת שם, והמדריך שהיה כבול אליי נישק אותי בצוואר
כשנופפתי למצלמה. שבועיים אחר כך התחתנו. לעולם לא אשכח את
היום הזה. התקשרתי לעבודה להגיד שאני חולה, בפעם הראשונה
והאחרונה בכל הזמן שעבדתי שם, והלכתי לבית קפה. הוא ישב מולי,
לבד, ושיחק עם האספרסו שלו בקיסם חצי חום חצי שחור. ניגשתי
אליו, ודיברנו. אני זוכרת ששאלתי אותו איפה הוא רוצה להיות
באותו רגע. שעה ומשהו אחר כך צנחנו ביחד ממטוס באיזור צניחה
ששייך לחבר שלו מהתיכון, שאחר כך העסיק אותו כמדריך במשרה
חלקית. הוצאתי את הדיוידי מהמכשיר והסתכלתי על הבית מהזווית
החדשה, הנמוכה יותר שלי.
באותו יום החלטתי שתי החלטות. הראשונה היא שאני מתחילה לקחת את
האוטו לעבודה, והשנייה היא שעד סוף השבוע תהיה גישה מלאה לנכים
בבניין שאני עובדת בו. להפתעתי, זה היה קצת יותר מסובך מזה.
למחרת בבוקר קיבלתי טלפון מהמשרד שהודיע לי שהמצב החדש לא
מאפשר את זה שאני אעבוד שם יותר, ושם יפצו אותי מעל ומעבר.
עדיין יש לי חלומות על כך שאני צועקת בטלפון שאני לא צריכה את
הכסף גם ככה, ומנתקת אותו כל כך חזק שאני כמעט נופלת מהמיטה.
התביעה הייתה ארוכה ומייגעת, והיא הפכה למרכז החיים שלי. כל
רגע פנוי הוקדש לקריאה ולשיחות עם העורך דין שלי. ידעתי יותר
על חוקי גישה לנכים מאשר שהוא ידע, והייתי מייעצת לו מה לעשות
ואיזו גישה לנקוט. מתברר שהעלות של שיפוץ המשרד כדי שיתאים
לנכים יעלה יותר ממה שהם מרוויחים בחצי שנה. זה לא יכול היה
לעניין אותי פחות באותם ימים. בדיעבד, אולי התעקשתי סתם. גם
היום כשהמשרד יותר נגיש לאנשים עם כיסא גלגלים מאשר להולכי
רגל, זה לא כאילו אני מרוויחה מזה. התפטרתי ביום שהמשפט נגמר,
ומאז אני בבית, מנסה להספיק לפחות משהו קטן עד שבעלי חוזר
הביתה. התקדמות כלשהי, ללמוד משהו חדש.

הוא התקשר אליי שאני אבוא לאיזה בית קפה בעיר. "קפה עירית" לא
הכרתי את השם שלו, אבל הכתובת היתה מוכרת לי. נכנסתי לאוטו
שלי, שמותאם ספציפית למצב שלי, ונסעתי לפי ההנחיות של בעלי.
בדרך עברתי ליד העץ הגדול, שפרחו עליו פרחים צהובים ולבנים. את
העלים על המדרכה אני לא יכולה לראות מהאוטו, אז אני מסתכלת
יותר גבוה. ההכוונה של בעלי גרמה לי לעשות עיקוף גדול, רק כדי
להגיע לקניון, שידעתי בדיוק איפה הוא נמצא. חיפשתי את השם של
בית הקפה בין החנויות, וכשמצאתי אותו לבי הוצף ברגשות ישנים,
שלא היה להם אכפת שכבר מזמן שכחתי אותם.
"קפה עירית" עמד בדיוק באותו מקום שאליו הלכתי ביום המחלה
הראשון שלי, שמאז נהרס ונבנו עליו מסעדה, חנות לשוקולד,
פיצרייה, ועכשיו עוד בית קפה. בעלי ישב שם בפנים, עם בגדים
שקטנים עליו בכמה מידות, וחייך אליי את חיוכו השמח באמת.
ישבנו אחד מול השני. הוא היה גבוה ממני בהרבה, כשהוא יושב על
הכיסאות של הבית קפה, ואני על הכיסא המיוחד שלי. הוא רצה לעבור
אבל התעקשתי. דיברנו על הכל ועל כלום. בסוף הוא לקח אותי אל
המועדון צניחה. הוא רצה שאכסה את העיניים, אבל לא הסכמתי.
ידעתי שזה מה שהוא יעשה, וחשבתי שאולי נצליח לראות אנשים
צונחים בזמן שאנחנו נוסעים. אבל אף אחד לא צנח.
לא הייתי במקום ההוא מאז מאי של השנה ההיא, שבה הכל השתנה.
למעשה, יום לפני המפגש הגורלי עם האנשים שכעת מכונים בפי
"האידיוטים", הייתי בשמיים, עם בעלי מאחוריי, והוא נישק לי את
הצוואר כשהכתמים הפכו ליערות שהפכו לעצים שאחר כך היו בהם
עלים. מאז פחדתי לבוא. לא באתי כי היתה לי ברירה.
הוא ידע את זה יותר טוב ממני.
כשנכנסנו בשער הראשי, ראינו מולנו את המטוס הישן והיפה, שעבר
דרך ארוכה בחייו, ואת כל המדריכים עומדים בשורה לידו. היה להם
את השכל לחכות עד שאני אצא מהאוטו, סיפור לא קצר בכלל, ואז הם
התחילו למחוא כפיים ולקרוא לנו. עד שראיתי את החליפה לא הבנתי
בדיוק מה בעלי תכנן. חשבתי שנשב, נדבר, נעלה זכרונות. הייתי
צריכה לדעת שזה לא מתאים לו. בכלל לא.
התיישבתי על המטוס אחרי שעזרו לי להתלבש והזכירו לי את מה
שמעולם לא שכחתי. בעלי ישב מאחורי, כמו תמיד, ושאר הצוות עמד
על הדשא הירוק וחייך אלינו. הכיסא שלי עמד לידם. כשהרעש של
המטוס החריש את אוזניי, נזכרתי בפעם הראשונה שעליתי עליו, עם
האיש הזר בעל המבט המהורהר שפגשתי בבית הקפה. המשכתי להסתכל על
הכיסא שעמד על הדשא בלי לזוז, שהיו לי יותר זכרונות איתו מאשר
בלעדיו, ואז התחלנו לזוז. האנשים הפכו מגבוהים לנמוכים ואז
לנמלים. הכסא שלי גם הוא התכווץ, הוא הפך מכסא גדול לכסא
ילדים, ואז לגוש מתכת חסר צורה. כשכבר היינו בשמיים, כל מה
שנשאר ממנו זה נקודה קטנה ונוצצת באמצע האיזור הירוק, ואז גם
הנקודה נעלמה.
העלים שעל העצים הפכו ליותר ויותר קטנים, הם הפכו לנקודות
ירוקות ואז לכתם גדול, העננים הלבנים שהיו בשמיים הפכו לגדולים
יותר, ושקופים יותר ויותר, ועד שהגענו אליהם הם כבר כמעט
נעלמו. בעלי צעק משהו אל הטייס, והתקדמנו על הפתח בצד המטוס.
אם היה לי לייזר, הייתי יכולה להאיר בדיוק על הבית קפה שישבנו
בו, ואולי זוג אחר שרק נפגש היה רואה נקודה אדומה על השולחן,
ביניהם.
כשהסתכלתי למטה, ראיתי את הרגליים שלי, שהרוח הרעידה אותם כל
כך, שלרגע זה נראה כאילו הן חיות שוב.