הרוח נושבת בשערות ראשך
מעיפה את העלים לכל עבר
את קמה ללכת ולא מצליחה להתרומם
וכל גופך כואב
מלא בחבלות
פצעים מהשנים האחרונות
שעדיין לא מגלידים
אצבעות רפויות ודקות
ציפורנייך כמעט ונושרות.
עינייך הגדולות נפערות ומביטות לכל עבר
וחושך. חושך. חושך.
ולחיים מלוחות ורטובות
בגלל בן אדם אחד או שניים
שהרסו את החיים
וגעגוע אחד אליו שלא נמוג
ורצון אחד להתחיל מחדש.
ואת לא רואה את עצמך הולכת קדימה
רק דורכת באותו המקום.
ויום הולדת שקרב ובא
מפורר אותך לאט לאט ומשאיר אותך ריקה.
ודמעה ועוד דמעה זולגות מעינייך
למרות שנשבעת שלעולם לא תוותרי
ואת מרגישה שהנה, הגיעה השעה ללכת.
לזרוק את הכל, להיפרד לשלום מכל אוהבייך, מכל שונאייך, מכל
מכרייך.
להתראות גיהנום את צורחת
בעוד גופך עולה בלהבות.
ואף אחד לא עוצר בעדך,
לא מנסה לשכנע שלא הכל אבל אבלים
ועוד שנייה וזה נגמר
קץ לחיים ולמוות.
ואנשים עומדים ומסתכלים
על חתיכות קטנות ומרוסקות של איברים
ולא בוכים, רק שותקים.