ואתמול ישבת באותו מקום. עם שוקולד ביד, ואת מתה להקיא הכל.
את נזכרת בכל מה שהיה אז, כשברקע מוזיקה מתנגנת. את מנסה
להאמין בכל כוחך שזה לא יחזור, ולא, לא זה לא יחזור.

ואת כ"כ רוצה לשבת לך בחדר הקטן שלך, לתפור לך שמלה שחורה עם
מחוך, מתרחבת למטה, עם טול וטיפות של דם. כמה טיפות של דם.
ואח"כ לצאת לשדה, שדה הקוצים שמול ביתך, איפה שאת יכולה לשכב
ולהרגיש את הכאב.
ואת כ"כ רוצה לרוץ לשם, לחפש את החיוך שאבד באותו המקום לפני
שנים או לצאת ליער סבוך ושחור משחור לחפש את עצמך בין כל
העצים, לרוץ- כשסוף סוף אף אחד לא רודף אחרייך, להגיע למין
בקתה חשוכה עם נר אדום קטן באמצע, לשכב לך שם, כשהחלונות
פתוחים והרוח נושבת בעורפך ותוך כדי מקררת את החלל ואת גופך,
לעשן איזה ג'וינט אחד או שניים בפעם הראשונה, ולצרוח כמו שלא
צרחת בחיים.