ואחרי אתמול אתה לא יודע מה אתה מרגיש, אחרי שלא נבחרת,אחרי
שכ"כ רצית. נכשלת.
ילדה קטנה, את רוצה לפרוק. ובכית כמו תינוקת. ואנשים עוברים
ומסתכלים עלייך, בוהים ושותקים, ואת לא יודעת מה לומר.

ואת רוצה להיות מושלמת, מאוהבת, אוהבת, מחובקת. ואת מנסה
להתכחש, אבל ללא ספק, את לא יודעת מה את רוצה מעצמך. ואת
מרגישה שאת רוצה לתת יותר או ללכת, לשמוח או לברוח מכאן וכולך
חלוקה בדעותייך, וההודעה של הבן זונה הזה לא יוצאת לך מהראש.
ואתמול עברת ליד הבית שלו, ולא. עדיין לא התגברת. לא ידעת מה
לעשות עם עצמך. כ"כ רצית לראות אותו. ומצד שני, יש לך את הילד
שנורא רוצה להיות ערס קשוח, אבל לשמור על תדמית הגאון שחושב
שהוא "מת עליך". אבל טועה. כ"כ טועה. הוא סתם לא רואה.
ואת כ"כ רוצה להגיד לו שאת אוהבת אותו, אבל כל מה שיוצא לך זה
חיוך קל, שיעול, והתרחקות הניראת לעין.

והילד הזה, האובדני עם הסמים עדיין לא יוצא לך מהראש. ואת רק
חושבת עליו כל הזמן, מתה לחבק אותו. ולבכות. לבכות.
את רוצה לבכות.

ועיניים נוצצות, ושמלה לבנה מוכתמת בדם, שנוצצת באור ירח של
אמצע הסתיו.
והוא צודק, את צריכה יותר מחיבוק, את צריכה אהבה ותמיכה. נשיקה
וטיפה של שמחה.
ואת לא רוצה למות, אלא להשאר או לפחות לנסות להיות טיפה חזקה.
ואת כ"כ רוצה שמשהו יאיר את עינייך, את דרכך, ואת מטרותייך.
עיניים שקופות שלי,
עיניים שקופות.