אתמול אחרי השיחה שלנו, יצא לי לחשוב על עצמי. על מה שהיה, על
מה שיהיה, על מה שעכשיו קורה.
אני לא מאמינה שנפתחתי ככה, לספר בעיניים בוהקות על כל מה שהיה
אז. בתקופה הנוראית הזו.
ואז בלילה, אחרי שיחה חודרת נפש עם המטפלת שלך, את יושבת
במיטה, חושך מסביבך, מוזיקה גותית שקטה ברקע, מזכירה רגשות
ישנים.
והדמעות זולגות לך בלי שתירצי ולאט לאט בורחות ממך, ואת לא
יודעת, לא מבינה - דמעות של עצב או שמחה?

ולא יוצא לך המשפט הזה מהראש, של הילדה הבלונדינית היפה שאת
אפילו לא זוכרת מה שמה: "וואו, איך את מצליחה להיות כל הזמן
מאושרת?" היא שואלת.
ואני מעיפה מבט לצד השני, כאילו לא שמעתי כלום. וזה רק בגלל
שאני לא רוצה לשמוע.

ותודה לך שאתה גורם לי להרגיש כ"כ אהובה, ואני שונאת אותך על
זה ששלחת לי אתמול הודעה, ואני מתרגשת רק מלגעת בגוף היפה שלך,
מקווה שלא תלך. שלא תלך ממני. כמו כולם.

ואני רוצה להיות יפה לכבודך, מקושטת, מהודרת, עם פרחים, פרפרים
ושמלה לבנה, אני רוצה שתבוא ותעשה בי כרצונך כמו ילדה קטנה.

ואני כן רוצה להמשיך לשחק אותה הקשוחה, עם חגורת הניטים,
המגפיים השחורות והחולצה האפורה, כי אני לא בטוחה שיש לי משהו
אחר להציג בפנייכם. מצטערת. סליחה. תודה. בבקשה. בבקשה.
בבקשה.
ואני לא מאמינה לך שאתה אומר לי שאני נפלאה, כמו שלא האמנתי לו
כשהוא אמר שאני טובה במיטה.
תאהב אותי. תנשק, תחבק.
אותי.
בבקשה.