פקחתי את עיניי אט אט כולי חרדה. חרדה שמא אגלה שגופי, שהתפרק
אתמול, לא הספיק להתאחות במהלך הלילה והחליט ללוות אותי כך גם
היום.
מתעוררת, מגבשת לתודעתי את כל גופי ובודקת מה המרגש.
מעניקה תשומת-לב ראשונית ללב, זה שהתנפץ לרסיסים, ומוצאת שכל
החלקים שבו למקומם ולתפקודם וכל שנותר הוא הכאב.
ממשיכה משם לבטן ומגלה שזו הפסיקה להתהפך בקרבה.
ומשם בודקת את מצבו של הראש ומוצאת שהמחשבות הניחו לו לזמן מה
(יודעת שהן ישובו).
לוקחת שאיפה עמוקה ונושפת - מצב הנשימה תקין בבוקר זה.
בזמן צחצוח השיניים חשבתי לעצמי שאני אדם די מקבל ולא שופט,
שאני אדם אמיתי ולא הצלחתי להבין מדוע הוא נוהג כך מולי -
בחוסר יושר, בחוסר קבלה, בחוסר התמודדות -
כל-כך הרבה חוסרים...
לימדו אותנו שמה שנותנים זה מה שמקבלים ופעמים רבות חשתי מרומה
בנוגע לשעור זה, משום ששכחו להזכיר שלא תמיד יש תוצאות במקום
ושקיימים סיכויים שהן יהיו מול מישהו אחר.
ואולי בעצם הכל קשור אליי. האם אני טועה ואני לא באמת מקבלת
ולא שופטת ואמיתית?  
האם זה מה שנתתי לעצמי וזה מה שאני מקבלת מבחוץ?  

מספר דמעות מציפות את עיניי ואני יודעת שהן את מלוא הפוטנציאל
שלהן כבר לא יממשו - הן רק יציפו, לא ישטפו וינקו.  
יציפו מעלה את כל הזכרונות שכאילו עשו יד אחת עם ידי הכאב
שעושות בליבי כרצונן...
האם אני אמצא תרופה אי פעם?  תרופת קסמים שתילקח עם הופעת
הזכרונות, תשכיח
אותם - טובים ופחות טובים כאחד - ותמנע את הופעת הכאב.
תרופה למחלה?  
מישהו?
כן, מישהו בטח יהיה סוג של תרופה, אך היכן הוא המישהו הזה?  
האם אני אמצא אותו אי פעם?  
ואולי המתכון לתרופת הקסמים נמצא אצלי?
ואם הוא אכן אצלי, האם זה הופך אותי לנסיכה הקסומה?
אני מניחה שזה לא הגיוני, שהרי לימדו את הנסיכה הקסומה לחכות
לבואו של הנסיך על הסוס הלבן שיציל אותה ואם המתכון נמצא
באמתחתי אני לא זקוקה לנסיך שיציל אותי, אני מצילה את עצמי.  
אולי זה הופך אותי לנסיכה שהקסם שבה הוא העצמאות שלה, הבטחון
שלה, השמחה שבה - נסיכה קסומה משודרגת.

כן, זה מתאים לי...