שום דבר לא קולע.
הכל מעבירים את הזמן.
מה שקולע נמנעים מלהכיר בו.
שמא ישתגעו.
או יכאבו.
וכשמתעסקים במה שקולע.
באמת משתגעים כי האמת שורפת ומטריפה ולא יודעים אם היא באמת
אמיתית.
אם היא מתחת או  מעל.
גם לגבי דברים.
זה בדיוק סוד היקום שהוא טאבו.
שהוא בעצם התשובה לכל ההתנהגויות שלנו.
המשל על עץ החיים ועץ הדעת הוא התשובה הראשונה לכל שאלותינו.
ואנחנו עסוקים כ"כ בלמצוא את התשובה או להעביר את הזמן ושמישהו
אחר ימצא.
בגלל זה אנחנו קוראים את התורה מהסוף להתחלה במקום להבין שהסוף
הוא בעצם ההתחלה וההתחלה היא בעצם כל הפואנטה לקיום שלנו.
קודם היו אנשים ומלכים ונביאים וחכמים זקנים ואויבים.
ה' הביא מבול, ולמרות זאת קין הרג את הבל.
לאחר מכן יצר שני אנשים מגזע אחר, אנשים חופשיים, מושלמים,
חסרי מודעות, מאושרים, ולמעשה בחן את עצמו ואת יצירתו.
האם המחסור בידע מכשיל אותנו מלהיות מאושרים באמת או שמא אי
הידיעה מכשילה אותנו בשם כך שאין לנו לאן לשאוף.
האם האדם ישוב לסורו מעצם היותו אדם, ויחזור לנקודת ההתחלה
וההיסטוריה תחזור על עצמה?
היום אנשים מכים על חטא קדום.
ואנשים רודפים אחרי עץ החיים.
כדי לא לדעת.
ואנשים לוקחים סמים וכדורים ושותים כדי לא לדעת.
כדי לחזור למקום ראשוני של אושר.
אבל גם במקום הזה, אין אושר עילאי כי יש נסתר והאדם רוצה את
שאין לו.

אבל עץ הדעת הוא המפתח ואין מנוס ממנו.
בסופו של דבר ובתחילתו של דבר.
אנשים מנסים בצורה תת מודעת ללמוד מהטעות של אדם וחווה.
ומאמינים שזו טעות.
כי זה מוצג ככה, מוצג בכעס ובחרון על בחירתו של האדם ללכת נגד
היוצר שלו והמטרה שלו שהיא סה"כ לעבוד את הארץ ולהיות מאושר
בתור עובד אדמה מפני שזה מה שהוא וזה מוצאו וזו גם הסמליות
שבמוות.
מאדמה נוצרנו ולאדמה אנחנו שבים, כנראה שיש בזה לקח מסוים
ותזכורת לחטא הקדום ואולי בגלל זה אנשים מפחדים מהמוות, כי
מוות מצטייר כמשהו כ"כ רע וכ"כ מפחיד ועל פי הפחד הזה אנחנו
חיים ובונים לעצמנו תפאורה כדי שלא נשים לב לפחד.
אז הם מתרכזים בתפאורה, בסיפורים, בכיף.
אבל מי שעדיין אוכל מעץ הדעת שזה אנשים מעטים.
משתגעים או מוגדרים משוגעים ע"י החברה שמכה על חטא קדום.
אי אפשר שהעולם יהיה מלא בכ"כ הרבה אנשים שלא יכולים למות.
גם טיפשים וגם חיים חיי נצח וגם לא יודעים להבחין בטוב ורע.
אין לזה מטרה.
אין לזה טעם.
זה שני העניינים.
בגלל זה אנשים מעמידים פנים והולכים ברחובות ויוצאים ושוכחים
שהם אכלו פעם מעץ הדעת.
והם הולכים ואוכלים גבעולים של עץ החיים וקונים תפאורה כאמת.
ומספחים את האמת אליהם ומגדירים ואומרים.
אני בנאדם כזה ואני בנאדם כזה.
ושמים להם גבולות אישיות.
ואז כשהם עושים משהו שחורג מהם ושמעבר לגבולותיהם.
הם אומרים.
זה לא הייתי אני.
והאבסורד הכי גדול בעולם הזה הוא שאם אכלנו מעץ הדעת טוב ורע,
אנחנו אמורים לדעת מה אנחנו עושים טוב ומה אנחנו עושים רע, אז
מדוע אנחנו כ"כ נמשכים לרע הזה אם אכלנו מעץ הדעת ואנחנו
יודעים שזה רע.
ולי יש תאוריה שלפיה אנחנו נמשכים לרע כי אנחנו לא משלימים עם
זה שבחרנו בעץ הדעת, בחטא הקדום.
ואנחנו כל הזמן רוצים לחזור למקום התמים הזה והנקי הזה והמאושר
והמלא והלא בודד הזה כדי לברוח מכל הרוע והפחד שאנחנו יצרנו
לעצמנו בעצמנו.
ומאז שהאשה בגדה באדם היא הוכיחה שמקום בשם גן עדן לא יכול
להתקיים.
כי המבחן הנסיוני לא עבד.
הוא לא עבד אז וזה לא יעבוד היום ולא בעוד מליוני שנים.
כי אין אפשרות לחזור להתחלה ואין אפשרות לקפוץ לסוף.
יש אפשרות רק להעביר את הזמן, לחיות את ההווה.
כי אנחנו חוטאים כל הזמן את החטא הראשון, את החטא האחרון, ואת
כל החטאים שבינהם.