לא היה לי אחד כזה מאז החיים איתך.
זה כאילו שאני כל הזמן מחפשת לך תחליף.
מחפשת את זה שיצחק איתי.
את זה שיעשה איתי שטויות ויסע איתי כל היום באוטובוסים ושישגע
איתי אנשים.
את זה שיהיה הסיאמי שלי שדבוק אלי כל היום.
את זה שיבוא אלי ואני אליו ונחיה אחד אצל השני. ולא ימאס לנו.
שיהיה לי את מי להעיר בכל שבת אחה"צ ועם מי לצאת כל יום, בלי
האפשרות של "אני לא יכול היום, קבעתי עם...", כתשובה לשאלה:
"אז, מה עושים היום?!".
את זה שאני תמיד אוכל לבכות לו, ויתן לי את הכתף שלו כתמיכה.
אבל כתף אמיתית, לא סתם כמטאפורה.
זה שתמיד נלך ביחד לישיבות, אפילו אם הן במרחק 4 שעות נסיעה
מהבית, וגם אם אנחנו בכלל לא באותו הצוות.
זה שישב בבית ויחכה כי הוא יודע שאני אבוא לבכות איתו כי הוא
לא התקבל למשלחת שהייתה החלום שלו.
זה שאם מחפשים אותו - תמיד יודעים להתקשר אלי, ולהיפך.
ובעיקר - זה שתמיד היה ברור שלא משנה מה יקרה, אותנו - שום
ריב לא ישבור. אנחנו לעולם לא נעזוב אחד את השני.

קרה.