בשבוע האחרון לחיי, אני ואלכס הסתכלנו אחד על השניה כמעט דקה
לפני שעלינו על האוטובוס.
הוא הרגיע אותי ואמר לי שאחרי שנגיע הכול יהיה יותר טוב.
שאלתי אותו "אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?"
הוא הסתכל עליי עם עיניים רגועות ואמר "את יודעת שאני רוצה
להיות רק איתך".
בשבוע האחרון לחיי אני ואלכס עלינו על האוטובוס ונסענו.
אחרי כמה שעות הגענו. אני ואלכס ירדנו והסתכלנו המומים.
הכול היה כול כך יפה, בית ורוד, דשא ורוד, עצים ורודים.
היה שם גם כלבים שנראו כמו בני אדם והלכו על שתיים שאמרו לנו
ברוכים הבאים.
בשבוע האחרון לחיי אני ואלכס התחלנו ללכת אל הבית החדש שלנו.
היה נראה כאילו מישהו שפך צבע ורוד על המקום כולו.
אלכס אומר שאני נראית הרבה יותר מאושרת עכשיו, אני חושבת שהוא
צודק. פתאום הכול יפה ואין בעיות ודאגות, רק ורוד בכול מקום.
בשבוע האחרון לחיי אני באמת צריכה להיות מאושרת, רק שבוע אחד
לחיות, ולעבור למקום טוב יותר.
בבוקר אמא שלי התקשרה. היא הייתה נשמעת עצבנית.
"איפה את? למה נסעת בלי להגיד כלום? נשאר לך רק שבוע אחד לראות
אותנו וככה את נעלמת? את בטוחה שאיתו את רוצה לבלות את מה
שנשאר ממך?"
הנחתי את הטלפון.
"איתו את רוצה להיות? את רוצה להסתבך בצרות בשבוע האחרון שנשאר
לך? עם ה... הזה?".
לא הצלחתי להבין מה היא אמרה. אבל ידעתי למה היא התכוונה.
הרמתי את הטלפון ואמרתי לה "אמא, אני בסדר. באמת. אני במקום
רחוק, והכול יפה פה, הכול ורוד, יש לנו בית וחברים וטוב לי פה.
טוב לי איתו. הוא רואה אותי כמו שאני באמת".
אמא שלי אמרה שהיא מאוכזבת וניתקה. היא נשמעה עצובה.
אני ואלכס הסתכלנו אחד על השניה כמעט דקה לפני שעלינו על
האוטובוס. הוא אמר שהוא אוהב אותי.
שנינו הסתכלנו אחורה אל הבית הוורוד שהייתי בו בשבוע האחרון
לחיי, שכבר לא נראה ורוד, רק נראה נטוש ומלוכלך, אל הכלבים
שנראים כמו אנשים שעכשיו הם סתם הומלסים.
אמרתי לאלכס שאני אוהבת אותו, הסתכלתי לו בעיניים וחייכתי, אבל
עמוק בפנים ידעתי שאני כבר לא מאושרת כול כך.