יש אנשים, שיש להם, יש אנשים
שיש בהם. איפה
יש להם, איפה
בהם? יש שירים, שיש להם
מלים, יש שירים שיש
בהם.
גם משוררים, כמובן, יש להם
שירים, ויש את השיריםשבהם. מה
יש, בין שירים כתובים למהלכים, מה
בין מלים לשירים?
אך חובה גם לנסות ולנסח זאת אחרת, שכן, ללא צל של ספק
כלומר, תחת צל, אבללא ספק, חובה
גם לאפשר קריאה משיימת. ועדיין
לא הגיעה השעה, השעה הנכונה, המדויקת
עד מאוד, והפעם, רציתי לפגוע.
במדויק,
כמו מקהלה נהדרת, מתואמת, כמו
מטח יריות. אבל,
רק בהלוויות יש מטח, בהלוויות
ובמטווח. אך, אם למטווח הגענו, זה אומר ש
סוףכלסוף, הגענו. זה מצביע על כך שהגיע הזמן, שהגיע
הרגע, לנקודת המפתח. הגענו, ומכאן
כמו בזמן, לא נחזור. הרי בזחילה נעבור
את הפתח. נחצה בשפיפה, ומדים,
ובבגדים שחורים. אך את מי
נלווה אל הקבר, ועל
מה, לעזאזל, אני מתאמן? עלכן
חשוב לשקוד על הדיוק, על
הניסיון. עד תצא קללה, קללת חרון. עד
תישמע שאגת זעמו של המפגר, על
אילמותו, על
ניסיונו,
הפתטי, לחבר בין שירו למילתו.
אך עזבו כל זאת, אחזו
בידי רק עכשיו, שנייה לפני
שיהיה מאוחר. שנייה
לפני שדוד ייכנס, ואני, אהיה מיותר. בואו
אחרי, המבול לא יוכל לנו כאן. מכאן
נשמעות הטיפות בתיאום, מרקדות
כמו תריסר רקדנים של בת שבע. בפסח שעבר
הם קראו לזה מה-נשתנה, והיום-יום-חדש,
וחובה לנסות, לבקש לאחות
את הקרע.
עכשיו עצרו, נצלו
את הרוח. זהו רגע מושלם, לדאייה,
זהו הרגע, לעצירתנועה.

תחשבו, אם במקום תיבה, אלוהים היה
נותן לנוח
צוללת, לא היה הוא
נדחק אל גג העולם, כעלה
בשלולית סוערת. היה חותך במרחב ככריש, כשליט
המחפש את ארוחת הערב. (ולי אין
צוללת לתת - לא חדישה ולא ישנה - לי
יש רק את שלי. אך שלך - שלך.)

טפטופים אחרונים, פטפוטים, יש בהם
משהו מתניע. ישבהם
לרוב, למשפטי הסיום, הטובים, כוח שינוע;
יש וקוראים מלים, ויש
וחווים דרכן. מלים
הן קניינו של המשורר, אך שירים
של החי אותם

"יש אנשים, שאין להם מה להפסיד, יש אנשים
 שאין להם."
דוד אבידן