"לא אדוני. הוא לא משאיר עקבות. ממש כמו רוח רפאים הילד הזה.
מצאתי רק עקבה אחת וגם היא בלתי ניתנת לפענוח. הוא רץ כמו שד
ולא משאיר שום זכר. מולי תפס אותו בשעת מעשה. הוא אמר שהוא רץ
אחריו אבל שהילד פנה לאיזו סמטה ומשם פשוט נעלם. בדקתי עקבות
גם שם! אין זכר!"   "והכלבים?"
"בדקתי אדוני בדקתי! הם לא מצליחים לעלות על שום שובל של ריח.
בחיים לא ראיתי אותם כל כך חסרי אונים אדוני הקולונל. אני אומר
לך, הילד הזה הוא חייב להיות בו משהו אדוני."
עיניו של קולונל מקרטי היו אדומות. איש מעולם לא ידע אם זה
משום שהוא לא נח די הצורך, או משום שהוא כזה חם מזג והדם עלה
לו לראש. הוא העביר את ידו על זיפי זקנו והתהלך ברחבי החדר
עשוי העץ.
"ומה הוא גנב? הבנתי שהוא שדד את גברת טיילור."
"ועוד איזה שדד הקולונל, ועוד איזה שדד. הוא לקח את ארנקה של
קטרינה הישר מתוך ידה! לא יאומן הקולונל לא יאו..."
"כמה?"
"מאתיים הקולונל."
"טוב. הוא יצטרך לגנוב שוב בקרוב."
"אדוני אני מציע לאבטח את בתי העשי..."
"צא מפה"
"אב.. כן אדוני."
החדר היה שוב תחת בעלותו הבלעדית של מקרטי. הוא התיישב על כיסא
העץ החורק והסתובב עליו לאט, בוהה בקירות ובמדפים העמוסים
בפרסים ועיטורים אותם קיבל בעבר. מקרטי היה איש חוק ששמו ידוע
באזור כולו. הוא השריף של אורביינלד והקולונל של כל השריפים
באזור. אין ספק שהוא אכן ראוי לתפקיד - מקרטי הוא צייד פשע
מהלך וטקטיקן דגול.  'ראשית צריך לסגור את הכניסה והיציאה.'
הוא חשב לעצמו. 'נאבטח את כל חנויות המזון. הוא חייב לקנות
אוכל.' קול כחכוח גרון נשמע מעבר לדלת.
"מ.. אדוני?"
"מה עכשיו?"
"עדיף בפנים אדוני."
"כנס."
הדלת נפתחה לאט ובחריקה קלה ובפתחה עמד אותו איש חוק שלא מכבר
עזב את החדר. הוא פסע צעד אחד לתוך החדר וסגר אחריו את הדלת
בשקט.
"מה העניין?" מקרטי שאל בהתרסה.
"הוא... שוב, אדוני."
"שוב מה?" שאל מקרטי למרות שידע את התשובה.
"שוב גנב. בזמן ששוחחנו כאן." - "את אדון בראוץ' הזקן. שלושים
מטבע."  הוסיף הפקיד לפני שמקרטי יספיק לשאול שאלות.
"תודה ג'ספר." - "ג'ספר." אמר מקרטי רגע לפני שהראשון יצא
מהחדר בדממה.
"כן?"
"דאג בבקשה שכל הכניסות והיציאות אל ומאורביינלד יאובטחו. אין
יוצא ואין נכנס."
"כמובן."
"ואז דאג ששומר יעמוד ליד כל חנות המוכרת מצרכי-מזון."
"כן אדו..."
"אני ממנה אותך למפקד המבצע הזה ג'ספר ואני מאוד מקווה שאתה לא
הולך לאכזב אותי."
"מפק? כלומר... כן אדוני הקולנל לא אאכזב אותך."
"מצוין. משוחרר."
ג'ספר הצדיע הצדעה קצרה של כבוד מהול באושר ובסיפוק. אחר
הסתובב ויצא מהדלת, משאיר את מקרטי לבדו בחדר המשטרה המקומית
כשחיוך קטן ומרוצה עולה מתחת לשפמו.

"כמה פשפש?"
"מאתיים-שלושים ושבע"
"טוב מאוד."
"אובריין מגיע היום טוד?"
"כן" ענה טוד כשהוא סופר את המטבעות והשטרות שנתן לו ילד קטן
ופרוע שיער.
"יופי. הבטן שלי כבר מקרקרת". ענה לו הילד שהתיישב בינתיים ליד
פיסת עור חומה ששימשה כקיר והחל לצייר באצבעו ציורים על החול.
"פשפש?"
"אה?" ענה הילד הקטן.
"עבודה טובה."
"תודה" הוא ענה בקול קר ופנים חתומות, אך חיוך גדול חימם את
ביטנו. הערכתו של אחיו הייתה שווה עבורו לברכת אל.

הערת הכותב:
פרק זה הוא חלק הראשון בסיפור קצר-ארוך בנמצא כרגע בתהליכי
כתיבה.