סיריוס אחז את כוס הבירצפת שלו בשתי ידיו והקשיב בחצי אוזן
לפטפוטיו התפלים של ג'יימס. מדי פעם הוא לגם מהנוזל החמים אך
לא התיק את מבטו מהשולחן הסמוך.
היא ישבה לבדה בשולחן ואחזה ספר קטן בחיקה. עיניה הירוקות עברו
על שורות המילים בקצב מהיר. מדי פעם היא הסיטה את שיערה
האדמוני מעיניה בתנועה מהירה, כמעט מכנית. היא נראתה לא שייכת
לכל ההמולה שמסביבה, כמו פרח יפיפה בתוך שדה של עשבים שוטים.
"על מה אתה מסתכל, רך כף?" ג'יימס קלט שסיריוס לא איתו והסתובב
לאחור, אל המקום בו סיריוס בהה לפני שניות ספורות.
"ג'יימס, זה לא מה שאתה -" סיריוס ניסה להסביר אך ג'יימס קטע
אותו.
"חשבתי שזה זה," הנער הממושקף הפטיר בקול משועמם, כאילו חברו
הטוב ביותר לא בהה בכמיהה בזה הרגע באהובתו הנצחית.
"אז- לא אכפת לך?" סיריוס ברר את מילותיו בהיסוס, עיניו פעורות
לרווחה בהלם טוטאלי.
ג'יימס הרים את גבותיו. "למה שיהיה לי אכפת?" הוא שאל בקול
מתפלא. "כלומר, היא מסלית'רין והכל, אבל אפשר לחשוב שאף פעם לא
יצאת עם בנות משם."
'סלית'רין?' סיריוס חשב בפליאה והביט לכיוון אליו הביט ג'יימס.
הוא קלט את העניין במהירות ולא ידע אם עליו לחוש הקלה או לא.
בשולחן מאחורי לילי ישבה חבורת סלית'רינים. ג'יימס הביט בגיחוך
בבחורה היחידה שישבה שם - בלטריקס בלק.
סיריוס תהה אם ג'יימס חושב שהוא מסוגל לצאת עם בת דודתו או
שהוא פשוט שכח. האפשרות השנייה הייתה הנכונה, ככל הנראה. בשל
הפער העצום בינו לבין בני משפחתו האחרים ובשל העובדה שהם
השתדלו שלא להתראות בציבור אנשים נטו בקלות לשכוח שהם שייכים
לאותה משפחה. סיריוס לא מיהר להזכיר להם, אולי בגלל שרצה
להאמין בעצמו שהוא לא שייך למשפחה הזו.
בינתיים תשומת הלב של ג'יימס עברה מסיריוס אל רמוס ופיטר
שהצטרפו אליהם.
ג'יימס פטפט בקול. כל הפונדק המה. בדרך כלל רעש לא הפריע
לסיריוס, אך באותו רגע כל מה שהוא רצה היה לצאת משם.
"אני יוצא לשאוף קצת אוויר," הוא ניסה לשוות לקולו נימה אגבית.
ג'יימס הנהן קלות וחזר לשיחה קולחת על קווידיץ' עם פיטר.
אוויר. סוף סוף אוויר. ברגע שסיריוס יצא מהפונדק הוא הרגיש טוב
בהרבה. השמיים נצבעו בלבן חיוור והאדמה כוסתה בכפור. סימנים
ברורים לבואו של השלג. הוא התרחק מהפונדק ותעה ברחובות
הוגסמיד, עד שצנח בסמוך לקיר האחורי של אחת החנויות המרוחקות.
איך הוא סיבך את עצמו כך שהגיע למצב הזה? דווקא הוא, שובר
הלבבות של הוגוורטס, התאהב. לא, לא התאהב. הרגש הזה היה מייאש
מכדי להיות אהבה. הוא שאב את כוחותיו בעוצמה כה רבה עד שלעיתים
סיריוס שכח מי הוא בכלל. אולי פעם זו הייתה אהבה, או אולי
משיכה. כעת זו הייתה אובססיה, אובססיה חזקה מכדי שיוכל להתנתק
ממנה בעצמו.
סיריוס העביר את ידו בשיערו הארוך ורוקן את ראשו ממחשבות.
שאיפה, נשיפה. שאיפה, נשיפה. הוא יכול היה לשבת כך שעות אלמלא
גורם חיצוני היה מפר את שלוות נפשו.
רעש של צעדים החזיר את סיריוס למציאות. מרחוק היה יכול לראות
צללית של נערה. שיערה הכהה נח על כתפיה באצילות. לסיריוס הייתה
הרגשה שהוא יודע מי זו, והיא הייתה האחרונה שרצה לפגוש. הוא קם
בשקט והחל לחזור לפונדק, מותיר את הנערה האלמונית מאחור.
עוד לפני שהספיק להתקרב לבניין פתיתי שלג לבנים החלו לצנוח על
שיערו ובגדיו, אך לא היה זה שלג שצונח על האדמה ונערם לגובה.
היו אלה נקודות לבנות קטנות שנמסו ברגע שהגיעו לקרקע.
סיריוס צעד בתוך מערבולת של לבן. הוא נעמד במקומו והביט בפתיתי
השלג כמהופנט.
עקצוץ בעורפו אמר לו שמישהו מסתכל עליו. הוא פנה בחצי סיבוב רק
כדי להביט היישר בעיניה האפורות של בת דודתו. חיוך חולמני ולא
אופייני היה נסוך על פניה. הוא נזכר במשחקים שנהגו לשחק כשהיו
עוד קטנים ותמימים. שניהם תמיד אהבו את השלג.
היא התקרבה אליו ורפרפה בידה הקרירה על לחיו. סיריוס לא היה
בטוח מה עליו לעשות ולא ידע אם הוא רוצה או לא רוצה להישאר שם.
הוא פסע כמה צעדים לאחור והמבט בעיניה הפך למאוכזב. היא הניעה
את שפתיה כמנסה לדבר אך שתקה.
השלג הרך הפסיק ליפול, ועוד לפני שסיריוס הספיק להגיע לדלת
הכניסה נפל עליו מטר חזק של ברד.

"אני חייב לצאת." סיריוס צנח על אחת הכורסאות בחדר המועדון.
הערב היה קר, אך האש באח הבוערת חיממה את החדר ושפכה אור
מטושטש על פני התלמידים.
ג'יימס הרים גבה. "לצאת? למה?"
השני העביר את ידו בשיערו השחור הארוך, מה שגרם לכמה תלמידות
שנה חמישית לפרוץ בצחקוקים בלתי נשלטים. "לנקות את הראש, אתה
יודע."
ג'יימס נראה מהורהר. לאחר כמה שניות הוא התעשת. "אתה יכול לקחת
את גלימת ההיעלמות אם אתה רוצה."
סיריוס חייך בהכרת תודה והתמלא ברגשות אשם על כך שהוא בוגד בו
כך.
"אתה בסדר?" ג'יימס כיווץ את גבותיו בדאגה. סיריוס הנהן, אך מה
שרצה לעשות יותר מכל באותו רגע היה לצרוח.

היער האפל היה שקט ומאיים. סיריוס הילך כמו צל בין העשבים
הפראיים והקוצים ששרטו את רגליו. אם רק היה יכול להפסיק
לחשוב...
סיריוס שאף את אוויר הלילה הנקי אל ריאותיו וצעד עד שהגיע
לקרחת יער קטנה. הוא הוריד מעליו את גלימת ההיעלמות, תחב אותה
לכיסו, התיישב על הקרקע וקיפל את רגליו אל חיקו בתנוחה עוברית.
הירח נצץ כמו מטבע כסף בתוך השמיים האפלים. הוא יהיה מלא
בקרוב.
לפתע עיניו הסתנוורו. ראייתו חזרה אליו לאחר כמה שניות, אך
סיריוס עדיין היה מופתע. לאחר כמה רגעים הוא הבין את הסיבה.
חד קרן צחור התקרב אליו ובשל צבעו הלבן הטהור הוא ממש זרח בתוך
חשכת הלילה. סיריוס לא זז. חד הקרן היפיפה פסע פסיעות מדודות
לעבר הנער המהופנט עד שהיה במרחק של כמטר ממנו. הוא כופף את
ראשו קלות.
סיריוס המוקסם הושיט את ידו לעבר ראשו של חד הקרן. הוא זכה
לכמה ליטופים בפרווה הרכה לפני שחד הקרן התרומם בחדות וברח
משם.
הנער שחור השיער קם באכזבה מרה. מבלי לדעת מדוע הוא התחיל
לרוץ. ענפים וקוצים שרטו את ידיו, רגליו ופניו, אך הוא בקושי
שם לב. הוא רץ עד שנפל, מחוסר כוחות.
שפתו דיממה והוא הניח שנחבל בעוד כמה מקומות בגופו. סיריוס
בקושי התרומם וצלע עד לטירה. כשנכנס אליה היא הייתה אפלה
ודוממת.
עוד לפני שהספיק להתקרב למגורי גריפינדור הוא שמע קול. "מי
שם?" זה לא היה מורה, זה גם לא היה פילץ'. זאת הייתה תלמידה,
והוא ידע בדיוק מי. הוא קילל את עצמו בליבו על כך שהיה מטומטם
מספיק בשביל לשכוח ללבוש את גלימת ההיעלמות.
לילי התקרבה אליו מספיק בשביל לזהותו. היא צקצקה בלשונה. "בלק?
מסתובב בטירה בלילה?"
סיריוס העלה על פניו חיוך מלגלג. 'תתנהג כרגיל,' הוא חשב
לעצמו. "זה הדבר הכי שנון שיכולת לומר, אוונס? נו טוב, אני
מניח שגם תסגירי אותי למקגונגל. צפוי." הוא אמר בקול משועמם.
"למען האמת, לא." היא אמרה בקלילות. "אבל תבוא איתי חזרה
למגורים ותגיד תודה שיש לי מצב- רוח טוב היום."
סיריוס גלגל את עיניו. "מה שתגידי, גברת מדריכה."
"מעולה." לילי חייכה חיוך שבע רצון. "לומוס."
סיריוס לא ידע מה קדם למה, קריאת הבהלה שלה לאחר שראתה את מצבו
או הקריסה שלו על הרצפה, אך הדבר היחיד שהוא זכר זכר כשהריץ את
האירוע בראשו לאחר מכן היה המבט המזועזע והמרחם שלה.

"בוקר טוב, רך כף." ברגע שפקח את עיניו הוא ראה את ג'יימס
ורמוס יושבים לצד מיטתו. פיטר, למרבה ההפתעה, שכב במיטה לידו.

"בוקר טוב," ג'יימס אמר בקול עמום. כשראה שסיריוס מלכסן את
מבטו לעבר פיטר, הוא הוסיף, "תורת הצמחים."
"מה עשית לעצמך?" רמוס שאל, מודאג.
סיריוס התמתח. "סתם, נפלתי ביער. אפשר לחשוב שאני צריך מרפאה
בשביל זה."
ג'יימס נעץ בו מבט. "היה לך זעזוע מוח." סיריוס שתק ומשך
בכתפיו.
"העיקר שאתה בסדר," רמוס הפטיר ועיין בנביא היומי שאחז בידו.
ג'יימס הוציא מכיסו חבילת קלפים. "טאקי מתפוצץ?" הוא קרץ.

"אתה בסדר?" היא ישבה על כיסא ושיערה האדמוני השתפל על פניה.
סיריוס לא היה בטוח אם היא באה בגלל שבאמת דאגה לו, או מפני
שהרגישה חובה לבוא.
"אני מניח," הוא הפטיר. "כולאים אותי פה. אפשר לחשוב שקרה לי
משהו כל כך נורא."
לילי גלגלה את עיניה אך חייכה, "אתה תצא בקרוב."
סיריוס שם לב שזאת הייתה אולי השיחה היחידה ביניהם שבה הם לא
הקניטו אחד את השני. "כן." גם הוא חייך.
היא הסמיקה. "אני מאחרת לשיעור," מלמלה במבוכה וקמה ללכת.
"רגע," הוא קרא והיא הסתובבה. "תודה," פלט בקושי. היא רק חייכה
ויצאה מהמרפאה. סיריוס נאנח בכבדות.
"אתה עובר כאן כאלה ייסורים שאתה נאנח ככה?" היא נכנסה אל
החדר, לא לפני שפלטה קללה כשנתקלה בלילי בכניסה.
"מה את רוצה, בלה?" הוא שאל בזעף.
בלטריקס חייכה. "רק לבדוק מה שלום בן דודי היקר."
סיריוס צחק במרירות. "ממתי אכפת לך כל כך מה שלום בן דודך
היקר?" היא רק המשיכה לחייך ושתקה.
הוא שתק גם כן והעביר את מבטו אל החלון, ממנו השתקפו שמיים
אפרוריים. "איזה מזג אוויר מדכא."
היא המשיכה לחייך, ובתדהמה הולכת וגוברת סיריוס צפה בשמש שיצאה
מבין העננים, מציפה את כל החדר באור בהיר. הוא העביר את מבטו
המתפלא אל בלטריקס שהחזירה לו מבט רב משמעות. באור שהציף את
החדר הוא ראה כמה שהיא יפה; שיערה השחור גלש אל כתפיה בחן
ותווי פניה נראו חדים ובהירים מתמיד. נראה היה שהיא חשה במבטו,
אך בחרה להתעלם. "אז למה אתה פה בכלל?"
סיריוס התקשה להתיק את מבטו ממנה. "זעזוע מוח או משהו. סתם
שטויות, אני לא צריך מרפאה בשביל זה."
היא העבירה את ידה בשיערה. "באמת סתם שטויות." משום מה, סיריוס
שמח שהיא לא חושבת שזה רציני.
בלטריקס קמה ממקומה בלי לומר דבר ורכנה אליו. "תרגיש טוב, "
היא לחשה באוזנו ונשקה קלות על לחיו, לאחר מכן התרוממה והלכה
משם.

סיריוס השתחרר מהמרפאה כעבור יומיים והופתע מהרעש שהעניין עשה.
לא עבר יום בלי שלפחות עשר נערות מצחקקות ניגשו אליו כדי לברך
אותו על שובו.
"זה מתחיל ממש להטריד," סיריוס אמר בפיהוק לאחר שהמעריצה
השמונים ושבע התעלפה. ג'יימס טען שזאת הייתה המעריצה השמונים
וחמש אבל סיריוס רק הודיע בחיוך שרמנטי שהוא תמיד ידע שג'יימס
גרוע במתמטיקה.
רמוס הביט בו מאחורי ערימת הספרים שהחזיק. "כדאי שתעיר אותה
איכשהו, אתה יודע."
סיריוס נאנח. "בסדר. אני אשיג אתכם." ג'יימס משך בכתפיו
והשלושה הלכו משם.
סיריוס כרע ברך ליד הנערה המעולפת וטפח קלות על לחיה. הנערה
המבולבלת פקחה את עיניה לאחר כמה דקות והתרוממה קלות, משפשפת
את עיניה. לאחר שהתאוששה מספיק כדי להבין שמי שנמצא לידה הוא
סיריוס בלק, היא החלה לצחקק ולהסמיק וברחה משם, לא לפני
שהספיקה להדביק נשיקה קטנה על לחיו.
"תלכי למרפאה!" סיריוס צעק אחריה בעצבנות ולאחר שלא זכה לתגובה
גלגל את עיניו וקם, שם פעמיו לעבר כיתת תולדות הקסם, מקלל את
בית הספר הארור שבו הוא נאלץ ללמוד גם אחרי הצהריים.
"מתחמק ממעריצות, בלק?" בלטריקס הגיחה משום מקום, מתחילה לצעוד
לידו.
"אני מניח שזה לא ממש עניינך, בלק." סיריוס הקניט אותה.
בלטריקס חייכה. "לא במצב רוח הכי טוב שיש היום, מה?" היא הניפה
את שיערה לאחור. "אתה בא לאגם?"
סיריוס חייך חזרה. למען האמת, זה בדיוק התאים לו. "אני מניח
שזה טוב יותר משיעור תולדות הקסם." היא משכה בכתפיה והם שינו
כיוון לעבר היציאה מהטירה. על שפת האגם מצאו לעצמם פינה מוסתרת
ומבודדת. סיריוס הניח את תיקו על האדמה והתיישב כשגבו נשען על
אחד העצים. בלטריקס התיישבה לצידו, מקפלת את רגליה אל חיקה.
"כל כך יפה," היא לחשה, ולא הייתה יכולה לתאר את הרגשתו טוב
יותר. השקיעה כבר החלה, למרות שהייתה זו רק שעת אחר צהריים
מוקדמת. השמיים היו צבועים בצהוב כתמתם והאגם נצץ בקרני השמש
האחרונות כזהב מותך.
סיריוס איבד את תחושת הזמן. הם ישבו שם ושתקו, מביטים באור
הדועך ונעלם. לפתע סיריוס שמע קול בכי חרישי לצידו. כשהסב את
מבטו ראה שעיניה האפורות של בלטריקס מלאות דמעות ושלחייה
רטובות. הוא היה המום - הוא מעולם לא ראה אותה בוכה.
סיריוס עטף אותה בזרועותיו והיא כרכה את זרועותיה סביב צווארו
והתייפחה על כתפו. הוא לא אמר דבר. כשחיבק אותה ככה הוא הרגיש
כמה רזה ושברירית היא. בדחף מוזר להגן עליה הוא ליטף את שיערה
המשיי בהיסוס.
סיריוס לא הקדיש מחשבה לכך שהמצב היה עלול להיות מביך. זה
הרגיש כל כך טבעי ונכון עד כדי כך שהוא לא חשב על דבר פרט לכך
שרצה שהרגע הזה יימשך לנצח.
היא התיישרה בכדי להביט בעיניו. עיניה האדומות היו מלאות ברגש
שהוא לא הבין את פשרו. בדחף רגעי הוא העבר את ידיו על לחייה,
מוחה מהן את הדמעות השקופות והנוצצות.
כשהם הביטו אחד בשני הם ידעו בדיוק מה הדבר הנכון לעשות.
בלטריקס התקרבה אליו עוד יותר ונעצרה כששפתיה במרחק סנטימטרים
ספורים משפתיו. אף אחד מהם לא עשה את הצעד האחרון, כמתערבים מי
יהיה הראשון שיתפתה.
סיריוס חייך. "אני יודע שאת אף פעם לא תוותרי." הוא לחש.
בלטריקס ליקקה את שפתיה בשביעות רצון והצמידה את שפתיה לשפתיו,
מעבירה את ידיה בשיערו. גם לאחר שהתנתקו פיותיהם הם לא הרפו
וישבו זו בזרועותיו של זה בחשכה שעות לאחר מכן.
כשסיריוס נכנס בסופו של דבר למגורי הבנים הדוממים ונשכב על
מיטתו, הוא הכיר בכך שלא הרגיש כל כך טוב כבר חודשים.

"בוקר טוב!" סיריוס קרא בהתלהבות, מעיף את הכריות לכל עבר
בתקווה שלפחות חלק מהן יפגעו בחבריו. כשהתעורר בבוקר וראה את
הגוון התכול העמוק והצלול של השמיים, הוא חייך.
ג'יימס התהפך וקבר את ראשו מתחת לכרית. "בחייך, רך כף, תן
לישון."
"קום כבר, אייל זקן," גיחך סיריוס וזרק את הכרית האחרונה על
ג'יימס בעליצות.
"למה יש לך מצב רוח טוב כל כך היום?" רמוס יצא מהמקלחת בשיער
רטוב וחייך חיוך ידידותי אופייני כלפי סיריוס.
סיריוס צנח על מיטתו. "סתם ככה." אך נראה שהתשובה לא סיפקה את
רמוס, שהרים את גבותיו בשאלה.
כחצי שעה לאחר מכן, כשארבעתם כבר אכלו ארוחת בוקר, רמוס עדיין
נראה מוטרד, אך סיריוס לא ייחס לכך חשיבות רבה מדי.
"הלכתי לשירותים," הוא אמר לאחר שקלט רמזים ברורים למדי
מהשולחן של סלית'רין. כשיצא מהאולם הוא מצא אותה נשענת על הקיר
באחד המסדרונות.
"את יפה," סיריוס אמר בכנות כשהתקרב מספיק, "היום במיוחד." הוא
הוסיף ולא שיקר. שיערה השחור הרך למראה נאסף לזנב סוס, אך כמה
קווצות שיער סוררות נפלו על פניה ברישול אלגנטי. עיניה האפורות
קושטו בקו שחור שנמתח מתחתן ושפתיה האדומות התעוותו לחיוך לא
שגרתי שהבזיק על פניה והאיר אותן באור בהיר. במחשבה שנייה, היא
לא נראתה יותר טוב מבימים אחרים, היא פשוט נראתה שמחה.
הוא משך אותה אליו והיא חייכה חיוך מסופק והעניקה לו נשיקה
קצרצרה על פיו, פורעת את שיערו תוך כדי.
"מזג האוויר מצוין היום, את לא חושבת?" הוא הקניט אותה
בידידותיות.
בלטריקס צחקה. "שתוק, בלק."

"מה יש לך לעשות בשירותים כל כך הרבה זמן?" פיטר גיחך בחוסר
טאקט. סיריוס רק משך בכתפיו והתיישב בשולחן גריפינדור, מתחיל
למרוח ריבה על טוסט מזדמן. הוא לא היה יכול שלא לחוש במבטו של
רמוס שננעץ בו.
בדרך לכיתת הלחשים רמוס הלך לצידו וברגע שג'יימס ופיטר היו
רחוקים מספיק הוא שאל בקול נמוך, "זאת בלטריקס, נכון?"
סיריוס פער את פיו ולא מצא את המילים לרגע. "א-איך ידעת?"
רמוס משך בכתפיו. "אתה יצאת אחריה וכמה דקות אחרי שנכנסת
לאולם- היא נכנסה."
"וואו," סיריוס אמר בקול מלא רושם. "ירחוני, אתה ממש שם לב
לפרטים." רמוס גיחך.
"אני, בניגוד לכמה אחרים, זוכר שאתם קרובי משפחה." סיריוס עמד
להגיד משהו, אך רמוס עצר אותו. "זה לא משנה, הבנתי שהיא עושה
לך טוב. הרבה מאוד זמן שלא התעוררת בבוקר בעצמך." הם החליפו
חיוכים והמשיכו ללכת בשתיקה לשיעור לחשים.
מסתבר שרמוס לא היה היחיד ששם לב. עוד באותו יום כל בית הספר
כבר הבין שסיריוס ובלטריקס ביחד.
כשבלטריקס נשאלה על מה היא מוצאת בו, היא השיבה בחיוך, "הוא
ילדותי להחריד." סיריוס רק עטה על פניו מבט קונדסי והשיב, "היא
מספיק חכמה כדי לדעת איך לסבול אידיוט כמוני."

לאחר כשבועיים סיריוס ישב על הכורסה בחדר המועדון. ג'יימס צנח
על הספה הקרובה באנחה מסופקת. "אתה לא תנחש מה קרה."
"קיבלת יותר מטוב מספיק בתולדות הקסם?" סיריוס גיחך בעודו
מרוכז במהלך משחק שח סוער עם פיטר.
ג'יימס צקצק בלשונו. "לא. לילי הסכימה לצאת איתי."
סיריוס נשנק תוך כדי שפיטר עודד בהתלהבות את אחד הצריחים שלו
לתקוף את הרץ של סיריוס. "היא- מה?"
"מה ששמעת." ג'יימס התמתח בחשיבות עצמית וחייך. סיריוס המשיך
לנעוץ מבט המום בג'יימס, שנראה יותר ויותר מרוצה מעצמו ככל
שסיריוס נראה יותר נדהם.
'תתעשת,' קול קטן קרא בראשו. 'תשמח בשבילו. הוא החבר הכי טוב
שלך. חוץ מזה, יש לך את בלטריקס, לא?'
ולמרות זאת, סיריוס התקשה לחזור למציאות. כאב ישן שדעך בזמן
האחרון חזר והיכה בליבו. הוא עצם את עיניו לרגע והתאפס.
"הגיע הזמן!" הוא קרא וקפץ על הספה לצד ג'יימס, פורע את שיערו.
ג'יימס צחק ובלגן את השיער של סיריוס.
"לאן הצעת לה לצאת?" הוא שאל, מתעניין.
ג'יימס בהה בו. "להוגסמיד. יש יציאה בעוד שבוע, זוכר?"
סיריוס קפא. "אמ, בואו נקווה שבלטריקס לא חשבה שאני אזמין אותה
יותר משבוע לפני." הוא הרהר לרגע ואז חייך. "מחר."
כל שאר הערב עבר בהקנטות בינו לבין ג'יימס והיה יכול להיות
נפלא, אך כשסיריוס עלה לישון, מתמתח ומפהק, ליבו היה כבד יותר
משזכר שיכול להיות.

"את יפה." הוא אמר לה את זה בכל פעם שנפגשו, ובכל פעם היא
חייכה חיוך מרוצה ולא אמרה דבר. היא ישבה על שולחן באחת
מהכיתות הריקות ושיכלה את רגליה. סיריוס התקרב אליה בחצי חיוך
ונשק קלות על פיה. היה לו טוב איתה, הרבה יותר טוב ממה שהיה לו
עם אחרות, אך האם הוא אוהב אותה? על זה לא הייתה לו תשובה. חלק
אחד בראשו אמר שכן, שהוא אוהב אותה עד צאת נשמתו, שכל רגע הוא
רק מחכה לפגוש אותה שוב, אך חלק אחר בראשו אמר, "אם אתה אוהב
אותה, למה איכפת לך כל כך שג'יימס יוצא עם לילי?"
בלטריקס חייכה, שיערה פרוע ממגעו. היא מתחה את צווארה הארוך
ונישקה אותו בזווית שפתיו, משועשעת. הוא הרגיש טוב, אבל אשם
יותר מתמיד.
"בלה," הוא לחש לאחר שהתנתקו, מתנשמים, "הוגסמיד. שבוע הבא."
בלטריקס הנהנה וליקקה את שפתיה. "חסר לך שאנחנו לא הולכים
לדובשנרייה."

"אח, כמה שאני אוהב ארוחות בוקר," סיריוס הכריז ברוב חשיבות
עצמית תוך כדי העמסת חביתיות על צלחתו. עינו לכדה את ג'יימס
שישב וערבב את קערת הדגנים שלו בחוסר חשק. "מה קורה, קרניים?"

"לילי ביקשה ממני להיפגש איתה בספרייה. אני מוכן להתערב שהיא
התחרטה על זה שהיא הסכימה לצאת איתי," הוא הפטיר בדיכאון ובהה
בפיטר אוכל את קערת הדייסה השלישית שלו.
"אל תהיה בדיכאון לפני שאתה יודע מה היא רוצה להגיד לך," רמוס
פלט לאחר מחשבה.
סיריוס הנהן. "ירחוני צודק," הוא אמר בידענות, אך ג'יימס עדיין
לא אכל דבר.
לילי התקרבה אל השולחן, שיערה האדמוני מתנופף מאחוריה. עיניה
הירוקות נצצו בברק שסיריוס מעולם לא ראה. "ג'יימס," היא אמרה
בקול רב משמעות ונעצה בו מבט. ג'יימס קם ממקומו, חיוור כסיד.
סיריוס לחש לו "בהצלחה" חטוף. ג'יימס הנהן והלך בעקבות לילי אל
מחוץ לאולם.

"מישהו שמע מג'יימס?" סיריוס לחש לרמוס ולפיטר שישבו בשולחן
הקרוב אליו במהלך שיעור תולדות הקסם. הכיסא שלידו נותר ריק.
פיטר משך בכתפיו. "לא אני." גם רמוס הניד בראשו לאות שלילה.
סיריוס השעין את סנטרו על אגרופו וחשב. האם ההיעדרות של ג'יימס
קשורה ללילי? הוא לא רצה לחשוב על זה, אך לא הצליח להימנע מכך.

לפתע הדלת נפתחה באיטיות. ג'יימס נכנס לכיתה, סוגר את הדלת
בזהירות וממהר אל השולחן בשקט. בינס כלל לא שם לב שמשהו התרחש.
עיניו של ג'יימס נצצו.
"אתה לא תאמין מה קרה! אני אספר לך אחרי השיעור." הוא לחש
בהתלהבות. סיריוס פער את פיו, המום, ולפני שהספיק לענות לו
לילי נכנסה לכיתה באותה דרך שבה ג'יימס נכנס. ג'יימס חייך
לעברה והיא הסמיקה. סיריוס הביט במתרחש בתימהון הולך וגובר.
"בסדר, מה קורה כאן?" סיריוס שאל את ג'יימס ברגע שהפעמון צלצל.

ג'יימס הלך לצידו בצעדים קופצניים. "היא רצתה לומר שהיא מחבבת
אותי!" הוא אמר בקול נרגש והוסיף, "ו- אמ." הוא מלמל במבוכה
והצמיד את אצבעותיו אל שפתיו, מרחיף נשיקה באוויר.
"וואו," סיריוס אמר בהלם מוחלט. חלק אחד מהראש שלו היה בעננים
על כך שחברו הטוב סוף סוף זכה להגשים את אהבתו. החלק השני לא
הבין למה זה כל כך מפריע לו. "ואתה עוד היית מדוכא בבוקר."
"מי היה מאמין." ג'יימס פיזם לעצמו, לא שם לב להתנהגות הלא
מרוכזת של סיריוס. "ואני עוד הכנתי נאום מרגש שיגרום לה להתחרט
על זה שהיא לא רוצה אותי. אתה חושב שזה יהיה מספיק מוסרי למכור
אותו לאיזה תלמיד שנה ראשונה?"

"זה מתחיל להציק, כל הפוצי מוצי הזה." סיריוס מלמל לעצמו אך אף
אחד לא שמע. למשך כל השבוע לילי ישבה לידם בארוחות, וארוחת
הבוקר הזו לא הייתה שונה. היא וג'יימס התנהגו כמו זוג מאוהבים
קיטשיים- מה שהם היו, למעשה, אך במהלך הזמן זה הפך למטריד
בעיני סיריוס. רמוס ופיטר דווקא מצאו את חברתה של לילי מעניינת
וסיריוס הסכים איתם, אבל הקרבה הזו אליה שיגעה אותו.
בכל האולם עלה רחש של פטפוטים נרגשים, בדומה לארוחות בוקר
קודמות לפני יציאות להוגסמיד. סיריוס התגעגע לבלטריקס- בזמן
האחרון, עם כל הלחץ של מבחני הכשפומטרי, הם נפגשו פחות ופחות.
בכל זאת, היציאה העיקה עליו. הוא תהה מה יקרה אם יפגשו בג'יימס
ולילי. האם הוא יוכל לעמוד בזה?
לאחר ארוחת הבוקר הם יצאו מהטירה, מחכים שפילץ' יסיים לבדוק את
האישורים של כולם. סיריוס סרק בעיניו את הקהל, מחפש את
בלטריקס. הוא מצא אותה בפינה מרוחקת. היא לבשה ג'ינס צמוד
שהדגיש את רגליה הארוכות וסוודר שחור דק בעל צווארון גולף.
"בלה, בליסימה." הוא לחש באוזנה לאחר שהעניק לה נשיקת בוקר
טוב.
"יפה, יפיפיה." היא לחשה אליו חזרה. "גם אני יודעת איטלקית."
סיריוס חייך. "שנלך?" הוא שאל לאחר ששמע את הקריאה של פרופסור
מקגונגל שהם יכולים לצאת, מציע לה את זרועו.
"בהחלט." היא שילבה את זרועה בזרועו, צוחקת.
הם לא פגשו את ג'יימס ולילי בדובשנרייה וגם לא בפונדק שלושת
המטאטאים. סיריוס הרגיש כאילו לא נהנה כך כבר הרבה זמן. הוא
חייך וצחק מכל דבר ובליבו בירך על כך שיש לו אותה.
"בית הקפה של מדאם פודיפוט?" בלטריקס הרימה גבה לאחר הצעתו של
סיריוס לעזוב את הפונדק.
סיריוס חייך. "כן," הוא אמר בהחלטיות. "רועש כאן מדי, ושם
נחמד, למרות שקצת ורוד. ואת, אממ, לא נראית כמו אחת של ורוד."
הוא סיכם.
"באמת? איך עלית על זה, גאון הדור?" היא עקצה אותו בחיוך.
"בסדר."
כשהגיעו לכניסה לבית הקפה סיריוס ידע שעשה טעות. הוא זיהה תוך
שניות את הנערה עם השיער האדמוני שישבה בגבה אל הדלת השקופה,
אך זה היה מאוחר מדי.
בלטריקס כבר נכנסה לבית הקפה וסיריוס אחריה. "בחיי שורוד כאן."
בלטריקס הניחה את ידה על עיניה כמסונוורת. סיריוס צחק ונופף
לשלום בחזרה אל ג'יימס, משתדל להתנהג כרגיל.
הם התיישבו כך שגבה של בלטריקס היה מופנה אל לילי וג'יימס
ואילו סיריוס, שישב מולה, היה בעמדת תצפית מעולה עליהם.
"אה, קפה," סיריוס מלמל כשהמלצרית ניגשה אליהם.
"תה." בלטריקס הוסיפה בחיוך מתוק. המלצרית הנהנה והלכה משם.
סיריוס המשיך לדבר עם בלטריקס, משתדל להתעלם ככל הניתן מג'יימס
ולילי, מה שהיה די קשה, בהתחשב בזה שהם החזיקו ידיים והתנשקו
כל הזמן. ממש זוג מאוהב.
סיריוס לא בקושי שם לב לשאלתה של בלטריקס. לעזאזל, למה זה כל
כך מפריע לו?
הוא הרי אוהב את בלטריקס. כן, אוהב אותה, הוא ניסה לשכנע את
עצמו. סיריוס לא רצה לחזור להרגיש את מה שהרגיש אל לילי בעבר,
אך היה קשה לו למנוע זאת.
לאט לאט הוא הרגיש שהשליטה במוחו כבר לא נמצאת בידיו. מחשבותיו
נדדו והוא יכול היה להמשיך לתעות במחשבות אלמלא יד נגעה בו
קלות.
סיריוס התנער מהחלומות בהקיץ. בלטריקס הביטה בו במבט קפוא. "זה
לא-" הוא ניסה להגיד, אך זה היה מאוחר מדי. היא קמה ממקומה
במהירות ויצאה משם בעוד הוא ממהר אחריה.
'טיפש!' הוא חשב לעצמו. כשיצא מבית הקפה לא היה זכר לבלטריקס.
הוא בחר באקראיות את אחת הדרכים והחל לרוץ. למעשה, היא לא ראתה
אותו עושה שום דבר חשוד, רק... בוהה. אז למה התגובה הקיצונית
הזאת?
לפתע הוא נזכר בתחושת חוסר השליטה בראשו. זה נראה כל כך ברור
עכשיו. ביאור הכרה. אוי, אלוהים.
"לעזאזל," הוא סינן והמשיך לרוץ. איך הוא יכול היה להיות כל כך
מטומטם?
סיריוס רץ במורד הדרך הראשית בהוגסמיד ולא מצא אותה. הוא
התיישב באחת הסמטאות, מדוכא עד עפר. כשהסתכל לשמיים הוא ראה
שצבעם אפור עגמומי, בדיוק כמו מצב-רוחו.
לאחר כמה דקות שישב שם הוא החליט לחזור לטירה. הוא לא ימצא
אותה פה. סיריוס התרומם בקושי וגרר את עצמו אל הטירה, בועט
בתסכול בכל מה שנקרה לדרכו.
הטירה הייתה אפלה ודוממת. סיריוס לא שם לב שעשה את הדרך למגדל
גריפינדור, אך הוא מצא את עצמו שם. באנחת ייאוש הוא צנח על
הספה הקרובה ביותר לאח בחדר המועדון הריק. משהו לא ברור גרם לו
להרגשה רעה בבטן. הוא לא עמד בזה יותר.
סיריוס בלק לא בכה מאז שהיה בן 5, כשאמו זרקה לפח את הדובי
האהוב עליו. אך כעת הוא ישב מול האח כשידיו חופנות את פניו
ובכה כמו שלא בכה מעולם. התחושה הייתה זרה לו- הוא כבר שכח איך
זה לבכות. כשהרים את ראשו ראייתו היטשטשה מדמעותיו. הוא מחה את
עיניה ובהה באש. הוא פחד, פחד שיאבד אותה, את אחד הדברים
הטובים ביותר שקרו לו בחייו.
ג'יימס מעולם לא ידע על הרגשות שהיו לסיריוס אל לילי. סיריוס
סיפר לו שהוא ובלטריקס רבו מפני שהיא לא הייתה בטוחה שהוא אוהב
אותה באמת. זה התקבל על הדעת. ג'יימס רק קיווה בשבילו שישלימו.
סיריוס ידע שרמוס לא קנה את זה, אבל שניהם ידעו שבזה הוא לא
יכול להתערב.
סיריוס לא הצליח לתפוס את בלטריקס. בכל פעם שראה אותה היא
נעלמה, מותירה אחריה רק נער מתוסכל. כבר הרבה זמן לא קרה
שהשמיים נשארו אפורים וקודרים לכזו תקופה ארוכה במאי.

זה קרה אחרי שיעור שינוי צורה משותף לסלית'רין ולגריפינדור.
סיריוס ידע שהוא יתפוס אותה הפעם. הוא חייב.
שניות אחרי שנגמר השיעור הוא כבר יצא למסדרון, שועט אחריה.
"בלה!" הוא צעק באפיסת כוחות. "את חייבת להקשיב לי!"
היא עצרה והסתובבה אליו בחדות. "אני לא חייבת לעשות שום דבר,
בלק," היא אמרה בקול קר והסתובבה ללכת.
"חכי רגע!" הוא תפס בידה, מפשיל מעט את שרוולה הארוך. עיניו
נפערו לרווחה.
התחלות של צלקות מחתכים ארוכים ועמוקים קישטו את פרק ידה. היא
קפאה במקומה, שותקת. סיריוס הפשיל בעדינות את שרוולה עד למרפק,
מביט בזעזוע בצלקות האדמוניות שהתעגלו בצורות מסולסלות על
זרועה. הוא הרים את מבטו אל עיניה מלאות הדמעות.
סיריוס הרפה מידה. היא הביטה בעיניו במשך כמה שניות ואז
הסתובבה באיטיות והלכה משם. הפעם הוא לא עצר אותה.
סיריוס מעולם לא ניסה לדבר איתה שוב. באותו לילה, כששלושת
האחרים כבר היו שקועים בשינה עמוקה הוא ישב ליד החלון, טרוד
במחשבותיו, וצפה בסופת הברקים החזקה ביותר שראה בחייו.