מסתכלת במראה ורואה דמות.
מסתובבת לצד. רואה את הבליטה הקטנה מקדימה. היא אוהבת שוקולד,
אבל היא חייבת להפסיק.
היא מסתכלת על הירכיים.
עיניה נעשות אדומות ומתמלאות דמעות המאיימות להתגלגל על פניה.

'אסור לבכות.' היא מכריחה את עצמה להבליג ולספוג את הדמעות
חזרה פנימה. 'את חייבת להיות חזקה.'
הדמעות מחלחלות חזרה פנימה כמו רעל.
היא מעבירה יד בשיערה הנפוח וזיק של זלזול מופיע בעיניה
האדמומיות.
היא ממשיכה להתבונן בדמות הגועלית שנשקפת אליה מהמראה - הדמות
ההיא זרה לה.
היא מרכינה את ראשה אל הכיור ומקיאה את נשמתה. לאחר מכן היא
שותה מים ולמרבה ההפתעה מחייכת בסיפוק.
היא חיוורת יותר מקודם אך נראית יותר בטוחה בעצמה. בגוף רועד
היא עולה אל המשקל ומחכה לגזר הדין בשפתיים קפוצות. מספר דו
ספרתי מופיע על הצג והיא צורחת, נוטלת את המשקל בידיה ומטיחה
אותו בקיר.
השברים מתפזרים לכל עבר. היא מחניקה את הדמעות.
היא לוקחת מספריים ומבלי לחשוב חותכת את שיערה בקו עקום.
התוצאה שהיא רואה במראה מזעזעת עוד יותר ממה שנראה קודם, היא
תופסת בשיערותיה ומושכת אותן בטירוף, מסופקת מהסבל הנורא שהיא
גורמת לעצמה.
היא לוקחת לידה את בקבוק הזכוכית ששימש פעם לסבון. האם זה כל
כך פשוט?
בלי לחשוב פעמיים היא מנפצת את הבקבוק על השיש. היא נוטלת את
אחד השברים הקטנים יותר ומביטה בהתפעלות מה בזכוכית הסגולה.
קול קטן בראשה אומר לה שזה לא הדבר הנכון לעשות אך הוא חלש מדי
מכדי להגיע לאוזניה. זמן רב כל כך היא דיכאה אותו עד עפר.
היא מקרבת את החלק החד של הזכוכית לזרועה וחורטת. הנוזל האדום
הכהה שמטפטף על המרצפות גורם לה לחייך והיא ממשיכה. רק עוד
קצת- היא רעבה לראות את דמה נשפך, נחושה לראות אותו מכתים את
הרצפה. היא עוברת לזרוע השנייה ולאחר מכך לרגל אך אין בה כוח
עוד. היא מרגישה עייפות מתוקה שמציפה אותה.
'הכל יהיה יותר טוב עכשיו,' היא חושבת את מחשבותיה האחרונות,
שרועה על הרצפה המלוכלכת מדם אך רגועה ושלווה, 'הכל יהיה יותר
טוב.'