הוא עוד לא טס. הוא עוד לא טס ואת כבר בוכה חודשיים.
הוא בשדה תעופה עכשיו, עם תיק ענקי.

הוא עוד לא טס. ואת כבר חודשיים מתייסרת.
זה מדהים איך שזה קורה לך. עד שאת מוצאת אושר אמיתי
הוא בורח לך בין האצבעות.

"אני מבטיח לך, אני לא אטוס"

"למה שיקרת לי?"

"ידעתי שמצאתי את אהבת חיי, ולא רציתי לאבד אותה"

ואת שבורה. מחפשת מילים שמחות בתוך כל העצבות הנוראה הזאת,
מזמן את לא זוכרת את עצמך ככה. כ"כ שקועה בדיכאון, בתחתית. זאת
הפעם הראשונה שאת ממש מרוחה כבר על הרצפה.

האהבה הכי גדולה של החיים שלך. האויר של. החמצן שלך.
הבנאדם שגרם לך לדמם מאהבה סוף סוף אמיתית.

ואת יודעת, את יודעת שהוא האחד שלך. כמו שאת האחת בשבילו. ואת
יודעת שיום יבוא ואתם תעברו לגור יחד. תתחתנו. תלדו ילדים
יחד.

חמישה חודשים. הוא טס לחמישה חודשים.
זה אומנם נשמע קצת נכון? לא רציני כזה.

"מאז שהלכת זה לא אותו הדבר
מתקשה להאמין שהקסם נגמר"

(פוצ')

אבל זה המון בשבילי. אני עד עכשיו לא מבינה איך הוא יכל לעשות
לי את זה כשאני נשארת פה בארץ מרוסקת ושבורה למיליון רסיסים.

איך הוא יכול לראות את אהובתו נשברת בכל פעם שהוא מביט בעניה?
וכמה שאת מנסה להוכיח לעצמך שזה יעבור מהר.

אבל כבר הפסקת לאכול את השקרים של עצמך.

עכשיו את נשארת לספור את הימים. כמה מהם בבסיס. כמה מהם בבית.
כמה לילות נותרו בלעדיו. וכל מה שנשאר לך זה תחושת החיבוק הזה
שלו שלא מרפה ממך. האהבה הזאת שלו, שלא ממשיכה לזרום אליו.

"עד שבאת, עד שבאת
והצלת אותי איזה מזל שבאת
בדיוק כשכבר עמדתי לוותר"

(בית הבובות).

אני רק מחכה שיחזור כבר. ואיתו יחזור האושר הזה שלי.
החיוך שמשתוקק להיות אמיתי. מחובקת בין זרועותיו
כי איתו את מרגישה הכי אמיתית שיש.

ואת פשוט יודעת
שהוא האהבה האחרונה.

האהבה האחרונה שלך.