נועה לימון / הר המתים |
בפגעה ברטיבותה באדמת הבוץ הקרירה,
תהדהד בין ההרים, כרעם התופים.
ירושלים אנוכי,
וסביבי - הרים;
גם ציפורני הילד השורטות את הקבר,
אינן מרפות, מצמררות,
תישמענה בגיאיות ובעמקים.
חושך מסביבי,
אימתי יגורש?
גם אבן החצץ המתחככת בשיש המוכתם
תישמע בזו הדממה,
כצרחה.
ורק חיבוטי הקבר והרהורי המתים,
ייוותרו, באין שומע.
לזכרך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|