ניסיתי לעצור את הדמעות,
לא רציתי יותר לבכות
אך תמיד הייתי נשברת
ואט אט דמעה נושרת...
הבטתי לשמיים
עם מבט כואב בעיניים
זהו אני הרמתי ידיים.
ראיתי חושך,כאילו אין מחר
כאילו אלוקים אותי לא זכר.
לא הייתה אפילו תקווה
כמו גלגל הצלה,
איזה ניצוץ של אור
הייתי עמוק בתוך הבור...
קיוויתי אולי מחר ישתנו הדברים
שהשמים שלי כבר לא יהיו שחורים.
רציתי שהחיים שלי יהיו אחרים...
בשקט בשקט, בלי מילים
השקט של הגלים הרגועים
שומעים רק קול שנשבר לרסיסים.
השקט שהופך לסערה
ומתוכו מנצנצת עוד דמעה מרה
העיניים עייפות, השפתיים כבר לא לוחשות.
בשקט בשקט,את כל השברים אני אוספת
ומכאן אני הולכת
ואולי לעולם לא חוזרת...