הלוואי ויכולתי לנשום עמוק
מבלי להרגיש חנק
כמו עכשיו אני עוצרת את הדמעות
ונותנת לשתיקה לדבר,
לעיניים הכאובות, ללב שלא מרגיש.
אני צועקת אך לא שומעים
הרחוב רועש כמו בפנים
ואני לא מתייחסת מעבירה ושותקת
כל שתיקה אומרת משהו
רק הקול של השתיקה,
הנשימה מחוסר הבררה,
המילים שלא יוצאות.
הלוואי ויכולתי לצאת לשדה פתוח,
לצעוק חזק ולבכות
אז כרגע אני רוצה לבכות,
הדמעות לא יוצאות,
הכעס לא מקשיב
והגוף תמיד אדיש.
והנה הדמעה נושרת
ועוד דמעה אחריה
הפנים מתחילות להתנקות מהאיפור
והמסכה אט אט יורדת
ונשארת בחורה עם מבט עצוב |
