.."כל שיד העצב לא עקרה משורש"..
(רחל המשוררת - מהשיר: שי)
1.
בלבי
הנצו פרחים
רוטטים נפקחו
גמעו מי חיים.
עת ננעל המעין
ששפע מלבך
סרבו לקמול
והרי הם
מצפים לך
שתבוא
ותקטפם.
2.
כה רבתה
אהבת החמניות לשמש.
פרחים זהובי כותרת
הפנו ראשם כלפיה
משך כל שעות זריחתה -
ובכליון נפש המתינו
לחלוף שחור הליל
כדי לפגוש שוב
בצחור מבטה.
כה רבתה אהבת השמש לחמניות.
ללא הרף, בקרניה:
עתים בעדינות לטפה,
עתים בלהט אין גבול הכתה,
עד ששדה שלם
השחיר - נשרף -
עד שכל פרח האפיל
הרכין ראש כבד, יוקד
ללא נשוא
מעוצם חום האהבה.
והשדה נראה כה קמל
כה שרוף ושפוף
עצוב ואבל.
אך בעצם, גרעינים מתוקים
ללא ספור מעידים:
"כאן שיא הבשלות"!
רק לטעום ולהתענג
מפרי פרחי-שמש-האהבה.
ונאמר לי שבמצב זה
אסור אפילו מטר קל שבקלים
פן יהרוס את פלא היצירה.
...אבל אני כה צמאה
למים צוננים...
3.
עלי כותרת כתומים
נושרים על שולחני
איני מרחיקה אותם,
בחן הם מקשטים
את מפת התחרה של אמי.
צבעם העז, החי
זכר לחגיגת פריחתם:
זוהרים,
מאירים,
הדורים.
מה רב היה
העונג לחזות
בהיפתחם אחד אחד,
מקדשים את השבת
ומפזזים כתומים
בימי החול שבאו
אחרי-כן.
מי פלל כי בתוך
המעטה הירוק
הסגור בקפידה,
גנוזה תפארת
פורצת גבולות,
נוסכת חדוה
שכזאת.
ועתה עלי לאוספם
ולהשליכם לפח
אבל עיקש לבי -
מקסמם - לעד יפרח.
זר של תקוה
לקט בל ישכח. |