בשבוע האחרון יצא לי להפגש עם המוות. אולי הוא דווקא לא הופיע
יותר בחיים שלי מאשר בדרך כלל, אבל הפעם שמתי לב אליו יותר.
ככל שאני חושב על זה יותר ככה אני מבין שהיו לי התקלויות
מוזרות איתו.

המקרה הראשון שבו חשבתי על מוות באופן מעמיק, ויש לזכור שמדובר
רק על השבוע האחרון, היה כשקראתי את הספר "הארץ הטהורה" של אלן
ספנס. הספר מספר בצורה סיפרותית אך מעמיקה על המפגש התרבותי
בין בחור סקוטי לבין מדינה שרק עתה נפתחה אל המערב, יפן. באחד
הפרקים, אחת הדמויות בספר מבצעת "סופוקו" מוות בכבוד. היפנים
בשונה מהעולם המערבי רואים במוות משהו שהוא בלתי נמנע, משהו
שהוא חלק מהחיים, לכן הם גם מייחסים למוות פן חשוב ומכובד
בתרבות שלהם. כאשר אדם מבצע מעשה לא מכובד, או מעשה שלא יסלחו
לו עליו, לעיתים, במידה והוא היה בן אדם מכובד. יתנו לו לבצע
"סופוקו" כלומר האדם ירד על ברכיו ובעזרת חרב קצרה הוא יבתר את
ביטנו, ויחתוך אותה מצד אחד לצד השני. המוות הזה הוא מוות איטי
וכואב, לכן לפעמים יהיה עוזר למעשה אשר יערוף את ראשו של
המתאבד, וישאיר את הראש מחובר בחתיכת עור קטנה. הוא יבצע את זה
ישר לאחר ביתור הבטן. מצד אחד מעשה כזה נשמע מזעזע ואפילו
נורא, אבל ניתן לראות כמה מסורת, וכמה כבוד יש למוות, בעזרת
מסורת זו.

מה שמביא אותי למפגש הבא שלי עם המוות. יצא לי לצפות השבוע
בסרט "הממלכה", שחלקו מציג את הנושא של מתאבדים דתיים אשר
מוכנים למות למען האלוהים שלהם. מה שמוזר לי דווקה פה זה שאף
דת לא מאשרת רצח בין המאמינים שלה. וזאת עובדה שאי אפשר לערער
עליה. (כמובן אני מדבר אך ורק על הדתות הנפוצות בעולם) אבל
משום מה המאמינים שבה, בין אם אלו מוסלמים קיצונים או יהודים
קיצונים כגון יגאל עמיר, מצאו את הפרצות בחוק אשר יאפשרו להם
לנקות את המצפון שלהם ולרצוח. ואף להציג את זה למאמינים בדתם
שזו היית סיבה טובה. מה שיותר גרוע זה שיש פלגים בתוך הדתות
שהורגים אחד את השני, ואף מאמינים שזה בסדר כי הרי הפלג השני
לא מאמין אמיתי בדת ולכן זה בסדר לרצוח אותו. ואני חייב לשאול
שאלה אחת, "עשרת הדברות", אותם עשרה חוקי בסיס שעליהם מושתתות
שתים מהדתות הגדולות בעולם. האם הם לא מספיק ברורים. הרי נכתב
ונחקק "לא תרצח", ולא היה כתוב לא תרצח יהודי, או נוצרי. היה
כתוב "לא תרצח" נקודה.
הדת לטעמי הביאה יותר מידי מוות לעולם הזה.

כמובן מה שגרם לי להפגש עם המוות בצורה הכי אמיתית השבוע זאת
אמא שלי שאמרה לי השבוע שסבתה של האחיות הקטנות שלי נפטרה. וכן
אולי זה ישמע מוזר, אבל לא הרגשתי יותר מידי עצב. אולי זה משום
שלא הייתי איתה בקשר כבר כמה שנים. ואולי בגלל שאף פעם לא
אהבתי אותה יותר מידי כבן אדם, ובמיוחד אחרי שהתבגרתי והבנתי
שהיא בן אדם די רע. ואולי בגלל שהיא הגיעה לגיל שהוא גם ככה
מכובד, שמונים ושש שנים אלו אכן שנים רבות. אני מניח שאני פשוט
בן אדם כזה שאף פעם לא לקח את המוות כמשהו יותר מידי רציני.
בין אם זה היה בבדיחות השחורות שתמיד אהבתי, או בעובדה שאני
שומע מטאל שזאת מוזיקה שכוללת הרבה שירים שמדברים על הנושא
בצורות רבות ומגוונות. כנראה שאני פשוט מבין את חוסר הטעם
ברצינות היתר סביב הנושא.

השבוע גם הספקתי לבקר בבית החולים. ויש משהו ששמתי לב אליו
יותר מהכל. מרוב המאמץ האנושי לנסות לגרום לבית חולים להראות
מקום שהוא מרגיע וטוב. תמיד יש את התחושה הלא נעימה הזו שקשורה
בכל הדברים שקיימים בבית החולים. הקירות הלבנים, האחיות
הלבושות בלבן, הריח המיוחד שקיים אך ורק בבתי חולים. החולים
שלובשים בגדים מיוחדים שמזהים אותם כחולים. כל אלו ועוד רק
גורמים לבית חולים להראות כמו מקום לא נעים שרחוק מלהיות גן
עדן שבו החולים מטופלים על ידי מלאכיות. אבל מי שחשב על הרעיון
של הבגדים הלבנים והקירות הלבנים שאמורים להרגיע את האדם ולתת
לו תחושה, אפילו אם קטנה, של גן עדן. חשב על המוות כי הרי גן
עדן זאת התשובה היפה למה קורה כשאנחנו מתים.

אני לא יודע למה אבל דווקא עכשיו כשאני חושב על המוות בצורה
כזו מעמיקה, כזו שאני כותב עליה, ומפרט עליה. אני מתחיל להבין
שהמוות מפחיד אותי בצורה מסויימת כי הרי המוות הוא הדבר היחיד
שאין לנו שום מושג לגביו וגם לאפיפיור יש את השאלה, האחת שהוא
אף פעם לא יהיה בטוח בא. מה קורה אחרי שמתים. תשאלו אלפי
אנשים, מליוני אנשים, ואולי אפילו את כל העולם כולו. ולאף אחד
אין תשובה אמיתית שהוא יוכל לעמוד מאחוריה ולהגיד, זה מה
שקורה. אבל אני חושב שמה שמפחיד אותי יותר מכל זאת האפשרות
שאולי הכל פשוט נגמר, ואין כלום, שום דבר. אין גן עדן, ואין
גהנום, הנשמה לא מתגלגלת. כל מה שנשאר הוא רק גוף, שירקב, או
ישרף אבל יפטרו ממנו בדרך כלשהיא. ומה שישאר מאיתנו הוא רק
זיכרון בראשם של כמה אנשים, של המעשים שעשית, ושל הדברים
שהשארת אחריך.

מה שאני לומד מכל החשיבה הזו על המוות זה יש חיים ויש לחיות
אותם במלואם. אם יש לך חלומות תגשים אותם כי מי יודע אם יהיה
לך זמן אחרי שתמות. אל תיקח חיים כי לא נתת אותם. והכי חשוב אל
תבנה לעצמך את ארון הקבורה שלך. תחיה את החיים כדי לחיות,
וכשהמוות יבוא תן לו להפתיע אותך.

אני יודע שעם השנים, ועם הזמן אולי אני אראה את המוות בצורה
שונה. אבל כרגע בעשור השני לחיי ככה אני רואה אותו. לא כמשהו
טוב או רע, אלה כחלק מהחיים, בדיוק כמו האוויר שאנחנו נושמים,
העבודה שאנחנו עושים, האנשים שאנחנו אוהבים. אם המוות רוצה
לקחת אותי שיקח, אבל שלא יצפה שאני אחכה לו.