הילדה הקטנה בחלון העין
קוראת לי לצאת להביט לשמיים
לראות ענן עובר למעלה
אוורירי ולבן שט בנחת
היא צוחקת בקול ילדותי
ואני יכולה לראות בה אותי
שיערה שמתפזר לחומה של שמש
עיניים צוחקות באושר
אני מושיטה יד לגעת בה
כשהיא נעלמת אני בוכה
איפה היא הילדה
שתלתה בעולם עיניה
שפניה מביעות שעשוע
ורואה בכל העננים
רק ארנבים ודובים?
רגע אחר כך היא חוזרת
בשביל הגן היא הולכת
ביד אחת קטפה פרח
בכדי לטעום מהריח
אבל כשרציתי לבקש סליחה
סליחה מילדה שהייתה
ונשארתי רק עם השמש
זיכרון, הפרח והשביל.