אני רץ על הלבן דורך עליו ומועך אותו, מועך אותך, והוא משמיע
צליל כזה של חריקה, ואת של בכי.
הפתיתים נוגעים ברכות בפני ומקפיאים לי קצת את האף, הדמעות שלך
נופלות מהאף על הקרח שמפשיר.
אני צוחק, אני מאושר, הלבן הזה והיא, ואת... ואת בוכה, את
צועקת ומעיפה את כל בגדי מחלון הקומה השביעית לגשם.
אני מתגלגל בשלג, במעלה ההר, אני והיא מחובקים, גולשים
ומתכווצים מקור ואת שוכבת על המיטה בתנוחת העובר שאת אוהבת
מדמיינת אותי מאחוריך, מחבק, מנשק את הצוואר לוחש לך באוזן
מילות אהבה, את פורצת שוב בבכי.
עכשיו קר, אני והיא מחובקים לא נותנים לחום לברוח, ואת לבד וקר
לך, דיכאון להיות לבד בחורף.
הלב מצטער שקפא,
השלג מצטער שנמס.



אלכס גילנסון, 1.2.08.

©כל הזכויות שמורות למחבר בלבד.