זה היום שבו נפלתי לתהום.
אימא עלי הפסיקה לסמוך,
ואבא כמובן ממשיך לחשוש:
יבוא היום שבו אחזיר את כבודי...
עד אז אשלם את מחירי !
לצאת מהבית בחיים לא ארצה,
מהפאדיחה שנגרמה יש לי רק כאב.
לחשוב לשנייה לא מצליחה,
ואת כאבי לזרוק לא יכולה.
החברות הפילו, החברות ימשיכו...
מהן לשכוח אני אפילו !
ישרף העולם, יפלו השמיים לארץ.
מביתי לצאת לא מאפשרת.
זה נישמע רגיל.
אבל זה לא מיקרי, את גורלי קבע
אדוניי מול עייני  
אין יותר חברות, מביתי לא אצא.
אשאר זרוקה במיטה, עד להודעה חדשה.
רוצה לשכוח, רוצה לגרום לכולם להאמין.
שמה שקרה לא יחזור לעולמים !
הוריי להאמין בי הפסיקו, את כבודי הורדתי
בגלל בקבוק... רוצה להמשיך הלאה,
אבל לא מצליחה, אותה תמונה של שיכורה
צצה לאימא במוחה. אבא לא מאמין,
רוני דרעי מתה, לא קיימת.
וככה ישאר תמיד.

הסיפור לא עלי, הסיפור על חברה.
והשם בסוף לא אמיתי...