סיפורו של עמוס עוז מתחיל בסוף: "חמישה לילות לפני האסון" ע'
7, בשורה הראשונה, מילה רביעית כתב: "אסון". והמילה הזו, אסון,
חוזרת בגווניה השונים והמוזרים לאורך כל העלילה, כשהיא מתחברת
ומתמזגת בדרכה, עם המצב השלישי, המצב המוזר, המשונה והנכסף,
המצב המשיחי אליו שואף בכנות אפרים ניסן, פימה, גיבור הרומאן
הזה. אלא מה, האבסורדיות נובעת בצורה עזה מאוד דווקא מן הניגוד
הפנימי של פימה, כאשר הוא נאבק במשיחיות עד חרמה: "ועדיין לא
הצלחנו כנראה להכניס לראש היהודי המהולל שהמשיח הוא מלאך המוות
שלנו"!! (עמ' 148.)
עוז נוטה להאמין כי מילה זו, המעוררת קסם, עוטה רקמות מאגיות
ומכורבלים בה מימדים אין-סופיים של היפוכיה, מסתבר: "אסון" יש
בכוחה למשוך סקרנות הקורא, עד הרגע האחרון. חבל שיש כמה קוראים
שמתעלמים מימילה פה ומילה שם... אולי לא ניתן להקים מבנה דרמטי
המבוסס על מילה אחת? עמוס עוז יוצר מבנה ספרותי מחושב מאוד,
מדוייק, עשוי היטב. בנוי לתלפיות ולתהילות. מה גם שאילו חשבת
לתקוף את המבנה ולמצוא בו בקיעים, כמה טעויות, לא תוכל לו !
פימה הוא דוחה, מגעיל, אך מושך את הקורא הסקרן כדי להתקרב
וללמוד אותו מקרוב. ככל שהוא נחשף ברישולו, בשגעונות הגדלות
שלו, בריקנותו, וביופיו הפנימי, במטרותיו חסרות הערך, מהירי
התהפוכות והשינויים, כך נחשפת בפניך מראה שבה משתקפים פני שלי.
פימה זה אנחנו, זה אני, פימה זו המדינה, הוא הצבר שנולד כאן.
פימה בן 54 (עמ' 11) בעבר החל חייו בסיפור הצלחה, אך יוצא
לחו"ל בשנת התיש שלו ומאבד עתידו. בחו"ל החלו חייו האחרים.
פוגש את יעל ושתי ידידותיה, ושלושתן עימו, מקימים מעין
מיני-קומונה ביוון הצפונית. מעין אחווה של אהבה מושלמת:
"שלושתנו אהבנו אותך ובמקום לקנא, מיום ליום יותר אהבנו גם זו
את זו, זה היה פלא. ליאת היתה שוכבת איתך בלילות כאילו בשם
שלושתנו. דרך ליאת שכבת גם איתי ועם איליה" (עמ' 135). מתוך
מכתבה של יעל, גרושתו של פימה, אנו למדים על פימה ומעלליו:
"היינו רובצים ליד מעיין ואתה ניגנת בחליל. היית מפליא אותנו.
מרתק וגם קצת מפחיד... מה שהקסים את שלושתנו היה חוסר הישע
שלך. מצד אחד איש סודי ומצד שני מין ליצן קטן", (עמ' 134.)
מכתבה של יעל נשלח אליו כמכתב פיטורין, בו היא דורשת להיפטר
ממנו לעד, לסייםף זהו מכתב של שלום ולא להתראות, מכתב של פרידה
סופית ואחרונה ! אלא שלא כך הדברים יתרחשו כאשר מדובר בפימה
שלנו. פימה הוא אחדות הניגודים. פימה הוא דבר והיפוכו. פימה
הוא אסון ומשיח ! נביא אמת ושקר...
זהו רומאן על אור. עוז מתמודד עם המימד החסר לנו בחיים
האפורים-אפלים, של כולנו, גם של הדתיים, הקרובים והרחוקים. עוז
אינו בוחל בביקורת מוחצת של דתיות לשמה, המחפשת רווח וריבית
דריבית קצוצה עבור כל מצווה... הוא מבקר את הרוכל
הצפון-אפריקאי, הדתי, הלבוש בגדי אשכנז. זו ללא ספק תמונה
אירונית סאטירית עוקצנית, (עמ' 228-230.) זו מראה של חיינו
כאן, הניתנת דרך מגעו של אמן המילה והתאור המדוייק.
אך יותר מכול עוז מבקר את על מחפשי המשיחים למיניהם, לועג
וסוחף. וכאן הוא טומן את המלכודת של הרומאן שלו. זהו רומאן של
אור מסוג חדש. שלא טופל בספריו הקודמים. עוז מעביר את פימה
בשבעת מדורי היסורים והאסון, במטרה להוכיח כי מעבר לליכלוך
ולסירחון בדירתו, יש משהו נוסף... יש מנהרה חשוכה שבה אולי
ימצא כמה רגעי "מנוחה נכונה", כמה רגעי רחמים, נדיבות, ולמרות
הניגוד, גם כמה רגעי התעלות ורוחניות... ומי כמו עוז יודע
להשתמש באיפיונים מדוייקים, בתאורים מגרים, חושניים, כדי לחבב
עלינו את הדמות הדוחה... אלא שלא כך יתנהלו הדברים כאשר מדובר
בפימה...
פימה הוא תינוק, שלא גדל, ילד שהוא בעצם פילוסוף מרושל, שכחן
כרוני ואבסורדי: "פימה שוכח מה שכח" (עמ' 159-164.) אבל פימה
מסוגל לחזות באירועים בלתי הגיוניים. הוא רואה את עצמו לפתע,
כאדם שהוכפל, כאדם שנמצא כאן ועכשיו ובאותה העת, נמצא גם שם
ועכשיו: "שקל בליבו את האפשרות הקלושה שהוא גופו נמצא גם כאן
וגם שם" (עמ' 11.)

ספר מדהים ביופיו.
ב) להתפלסף בלי לתקשר.
פימה הגיבור הראשי, הוא פילוסוף פוליטי חריף וביקורתי, כלפי
המשטר (הספר יצא לאור בתקופת שמיר והאיתיפאדה). פימה מעורר
תקוות לעתידו האקדמאי: "כאשר הוא מבריק, הוא מבריק" (עמ' 27.)
חבריו הפרופסורים בירושלים מעודדים אותו. אלא שדרכו של פימה
לעשות משהו תהיה שונה ממה שסביבתו מסוגלת להבין בכלל. גם משום
שזו דמות שלא ניתן לצפות צעדיה מראש, דמות מרתקת ומפתיעה.
עוז עורך כמה מסעות אל עברו של פימה. פימה מעורר שאלות קיומיות
וחברתיות רבות משקל. הוא בעל מקוריות מפתיעה. איננו משלים עם
מאמר בעיתון הארץ, המעורר בו קנאה, משום שידיד פרופסור מפאסמו
ולא הוא. מאמריו של צבי מעוררים בפימה רצון לכתוב, אך הוא
איננו מצליח להוציא תחת ידו יותר ממאמר אחד. פימה מבקר את
מבקרי ברנר ואת מבקרי הדתיות כאחת: "אני אומר לך, אבא, בציפורן
הקטנה של ברנר יש יותר יהדות אמיתית מאשר אצל המאובנים בקפוטות
והפסיכופאטים עם הכיפות הסרוגות. אלה משתינים על המדינה כי
המשיח עוד לא בא ואלה משתינים על המדינה כי המשיח כבר בדלת"
(עמ' 149.) פימה נאבק באביו מנהל מפעל לתמרוקים קשיש, הדואג
למחסוריו של פימה, הנאבק במסורת, ובכל מי שמסמל חולי. תוקף
במיוחד רעיונות הבאים מעמים אחרים שהפכו ליהדות הצרופה..."מדוע
לכל הרוחות שוטפים לנו את המוח ששוויון ערך האדם זה נטע זר
ליהדות, סחורה גויית פגומה, פאציפיזם נוצרי מזוייף, ואילו
הבליל המבולבל שרקח איזה רבי משיחי, הסבא של גוש אמונים, שלקח
במשיכה קצת סמרטוטים מאת הגל ותפר אליהם בקושי בלויי סחבות
מהכוזרי והוסיף את האלטע זאכן של המהר"ל מפראג - איך קרה
שהשעטנז התפל הזה נחשב פתאום ליהדות צרופה, ישר מהר סיני ?"
(עמ' 148.) בד בבד עם הביקורת החריפה כלפי היהדות העכשיווית,
והחריקות שהוא מוצא אצל אחרים, פימה מתחיל להתגלות גם כבעל עין
חדה ויד מאשימה כלפי עצמו. הוא אינו פוסק מלתקוף את עצמו,
לעורר רגשי אשם, לזלזל בעצמו, ללעוג ולהכות בליבו, כאילו עמד
בבית הכנסת וניסה לחפר על חטאים שאין עליהם כל זיכוי.

ג) פימה הנביא מנחם נשים נשואות ומאוכזבות...
הקטע הצורב והמכאיב לפימה גיבור הרומאן, הוא התמונה עם אנט.
עוז בונה השתלשלות ביד אמן. אין לך רגעים ריקים, אין לך רגע
בלי חוכמה, רגש חריף, עדין ואין לך אירוע בלי חוש הומור צולף
בך. אנט מתארת את בעלה וכיצד עזב אותה:  נהג להקיש על חפצים
דוממים ולהשיב: "אזוי, במקום להשיב כשמדברים אליו" (עמ' 81.)
שעה שאנט בוכה ומתארת את אכזבתה ואובדן אהבתה, אתה ממלא פיך
בצחוק אדיר. אנט מגלה לפימה את הסודות האינטימיים ביותר מחדר
המיטות שלה. פימה מתגלה כנביא תמים, כאילו כלל אינו קולט את
הרמזים העדינים המכוונים אליו... והכל נגמר בכאב ובצריבה מינית
כושלת... בהאשמה עצמית מטריפה. למרות שפימה הנביא שלנו, מתגלה
בנדיבותו הרגשית והפיזית, למרות שהוא זה המביא אותה לרגעי
התענוג... הפעם זו האישה המתגלה באנוכיותה... בסירובה להעניק
לו בחזרה ממה שהעניק לה... עוז מתגלה בביטוייו המקסימים שעה
שהוא מתאר את רגעי החום הפיזיים, שהופכים כמעט למוסיקה ואפילו
לאור: "לנגן לה ברוך... עד שנאנחה", (עמ' 88.) מאכזבתו זו
מאנט, פימה מתנחם במילותיו של המתנחל דווקא: "כולנו בסירה אחת,
כך אמר המתנחל היפהפה ופימה מצא לתמהונו שבמובן מסוים הוא
צודק" (עמ' 89.) מחשבות הזורמות בזיכרונו במקלחת, מרגיעות,
אחרי חוסר סיפוק שגרמה לו אנט.
בין תחושות הצריבה לעומת האחווה והרעות, פימה מוצא הרבה זמן
להתבונן בשמים, להתבונן באור, להתבונן במצב השלישי: "תראי איזה
יופי בחוץ. כאילו השמים שרים..." (עמ' 95.) בין ערימות האשפה
בדירתו והמקק טרוצקי, מוצא זמן להתבונן בפרפרים: "הפרפרים
מסמלים בעינינו חירות, יופי  וטוהר ואילו המקק  נתפס כהתגלמות
הגועל" (עמ' 90.) בין אישה שנופלת בחיקו, משום שבעלה עזבה
לאנחות, לבין זו שבאה (נינה) משום שבעלה בנסיעה לחו"ל, ועליה
לנקות את החרפה והליכלוך שלו, פימה מוצא זמן לטפל בתמר, האחות
האדמיניסטראטיבית, המאוהבת מעל לראש ברופא המרפאה למחלות נשים,
שבה עובד פימה שלנו כפקיד קבלה.
אט אט מתגנבת לה מחשבה זדונית בראשינו: הרי פימה הוא הוא המשיח
! שיביא עלינו אסון ומוות. ביחסיו עם נשים נשואות ? ואינך
מצליח לפענח את הרמזים והמתח אלא בסוף הרומאן המבריק הזה !
פימה יביא ישועה פוליטית, לועג לגובהו של בן-גוריון שהיה נמוך
מאוד 1.54 ובגיל 16 פימה כבר גבוה ממנו.

ד) לגעת באישה באור, בלי לחדור, להשגיב.
בספרו זה עמוס עוז מביא כמה קטעים ארוכים למדי לטעמי, (עמ'
230-237.) ייתכן שלמרות הכיף ללמוד את פימה מקרוב, כגיבור
הראשי המרושל, האנטי גיבור, מאיטים מעט את קצב הקריאה. לעומת
זאת, מתח עצום נבנה עם אורי גפן, בעלה של נינה, החל מעמ' 238
ואילך. מגאו הקטעים יפים ועשירים בפעילות מרתקת. בתחושת
גן-עדן. כאן עוז מתאהב במילותיו שלו, כאילו היו נשותיו, והוא
מפשיט אותן כדי לגעת בדגדגן של המילים ולגרום להן תענוג
אין-סופי. לעיתים הוא סוחף אותי אל מרומי היופי והאושר, בעיקר
עם התגלות המהות האמיתית והמרתקת של הרעיון הגאוני של "המצב
השלישי", של ירושלים של מעלה והחמצתה: "אין בעולם אבדה טראגית
יותר מאשר החמצת המצב השלישי. החמצה המתרחשת באשמת חדשות
הרדיו, באשמת הסידורים, באשמת תאוות נבובות ורדיפת הבלים
וזוטות. כל היסורים, כל התפלות והגיחוך, אינם אלא פרי החמצת
המצב השלישי" (עמ' 198.) לעוז יש כושר שיכנוע ענק, וכמעט
השתכנעתי שפימה עוד ישתנה... והוא סוחף אותי עוד יותר בנושא
גבר ואישה ושם מגיע לשיאו כסופר וכאידאולוג. שם הוא עונה כנראה
על השאלה המהותית של מקורות הנבואה והמשיחיות. יש אמירה מוזרה
ומיוחדת ברעיון של חיבור המינים: "כאילו הגיע להרגשה שהפרדת
המינים אינה אלא מהתלה מרושעת" (עמ' 33.) מאשים את אלוהים
בתחילת הסיפור והולך לאורך כל הספר לקראת האירוע המדהים בסופו.
שם פימה מגיע לאחדות עם המימד השלישי, לאחדות מוחלטת עם יעלף
"עד כי הנגיעה וההינגעות חדלו להיות מעשים שבין איש ואישה והיו
שניהם לאחד המרווה את צמאונות עצמו" (עמ' 215.) ואולי בזאת
מתגלה פימה כנביא, שהרי הוא מצליח לרגש אותי יותר כאשר האחדות
האנדרוגינוסית (המתרחשת למעשה בליבו, בנפשו ובגופו בלבד)
מתקיימת במגע מיוחד, במגע שאיננו מגע, בביתה של יעל. אין זו
עוד אותה התאחדות פיזית שקיים עימה, על הרי הכרמל וליד
הטכניון. הרי יעל כותבת את המכתב והתנגדויותיה : "עכשיו כל
לילה אתה יושב וממלא דפים אבל המשורר הלך" (עמ' 134.) ולמרות
זאת מקבלת אותו בביתה. יום שישי בבוקר, כמה שעות לפני האסון,
כמה עמודים לפני הסוף, לפתע יש לפימה התגלות מסוג מיוחד, מרגשת
מאוד, אשר רק בעבורה בלבד אפשר להמליץ על הספר המופלא הזה:
"למרות שלא שכב עם אשתו (ז"א עם יעל גרושתו) לא חש בגופו שום
מחסור כי אם להיפך, עליצות, התעלות, רוויה, כאילו בדרך מסתורית
אכן התרחשבה ביניהם התמזגות עמוקה ומדוייקת. כאילו בהתמזגות זו
הוליד ממנה סוף-סוף את בנו יחידו" (עמ' 216.) באמצעות הידע
הכביר שלו בתחום האהבה על כל גווניה, עוז מעביר אותנו סוג
מיוחד ונדיר של התחנכות, על מכמניה של האהבה ומכשוליה, כדי
להגיש לנו את השיא הנדגב הזה. מצבע אירוטי ללא מין, נחשקות ללא
מגע כלל. כאילו האישה היא האלוהים, כאילו מספיק רק לשכב לידה,
לחוש את האור הזה, את החום הזה ולחיות בשמים ובגן-עדן. "האם יש
דבר שהוא, דבר מסוים, ספציפי, שכבודו מבקש ממני לעשות? האמנם
כבודו מעוניין בנו ? לשם מה הטיל אותנו כאן ? למה זה בחר בנו?
למה בחר בירושלים? האם כבודו עוד שומע? האם כבודו מגחך? " (עמ'
197.) עוז מרשה גם לכבודו, לאלוהים, לגחך לו, אך לעומת זאת
פימה הוא זה שמבצע את המשימה שאלוהים הטיל על כל אחד ורק מעטים
מסוגלים בכלל לעמוד בה. לדעת דבר מסוים ועקרוני: "כולם אינם
אלא ביטויים שונים של אותה ישות עצמה" (עמ' 198), גם הערבים.
זהו המסר המשיחי של עוז.