דויד גרוסמן פותח את הסיפור "יש ילדים זיגזג"  בנימה נאיבית
ילדותית ומנסה להפנות את העלילה, לכאורה, לכיוון מאוד צעיר.
הרמזים הבוגרים יחלו להגיע טיפין-טיפין. יחד עם ההתפתחות
החניכותית שיעבור אמנון (נונו), כחלק מתהליך התבגרותי, מתהליך
של היכרות עצמית, לכל הפחות עם המרכיבים הביולוגיים שיצרו
אותו. גרוסמן מסמן בפנינו מהו תהליך יהודי עכשווי, לקראת
בר-מצווה במאה ה-21, כאשר אולי נשכחה במקומותינו המסורת
היהודית עתיקת-היומין, ובמקומה בא המסע אל האני הפיזי. לכאורה,
באה הנסיעה ברכבת, כתחליף לחגיגה, כתחליף להקראת הפסוקים,
הדרשה והעלייה לתורה. גרוסמן יוצר מבנה של סרט בלשי, סרט מתח
המתאים לכל קורא ולא משנה גילו. הרי שאלתו המתמדת של אמנון:
"מי אני?" איננה רק שאלת פתיחה ליצירת קשר עם הבדרנים, הליצנים
והשחקנים, שבאו לבדר אותו ברכבת, זו אולי שאלה של דור שלם,
שאלה של תקופה, של המאה הנוכחית. היות והולך ופוחת הדור, היות
ואנשים מאבדים זהות רוחנית, הם חייבים לשוב ולשאול לכל הפחות
את השאלה על קיומם הפיזי. הקיום הרוחני יכול אולי למצוא ביטוי
לקיומו באדם של גרוסמן, בילד המעוניין כל-כך להחליף את הדוד
מחיפה, המטיף לו מוסר. הקיום הרוחני של חגיגת הבר-מצווה
בבית-הכנסת יכול, בדמיונו הפורה של נונו, להתחלף באותו מסע אל
עצמו, דרך תהפוכות המתח וההרפתקאה, כאשר ילד בן שלוש-עשרה
מוביל אותנו אל תהומות הפחד מהמפגש עם הידיעה, עם ההיוודעות.  
             
"נונו הוא בנו של איש משטרה בכיר. אמו מתה כשהיה תינוק, והנפש
הקרובה אליו ביותר היא גבי, מזכירתו של אביו. בתחילת הסיפור
הוא עולה על הרכבת בירושלים ונוסע לביקור משפחתי בחיפה. הוא לא
יגיע לשם. במקום זה הוא יקלע ל'חטיפה' ולמסע של פשעים קטנים
וגדולים, מטורפים ואביריים, בעוד הוא נמלט מן המשטרה המחפשת
אחריו", כך רשום על עטיפת הספר. השאלה: "מי אני ?" עולה ושבה
כל העת באמצעות דמותה המסתורית של אמו - זוהרה, שאיננה נמצאת
בקרבתו ובאמצעות סבו פליקס וסבתו לולה, המשחקים בפניו משחקים
מוזרים ונסתרים, משחקי תפקידים ומסיכות המאפשרים לו לחפור
פנימה בתוכו, לקראת היכרותו עם עצמו. נונו איננו נמלט לבדו מן
המשטרה, המבוגר ש"חטף אותו", הוא המבוקש. במהלך המאורעות
המתעתעים נחשף בפניו הסיפור האמיתי של הוריו, של סבו וסבתו
המוזרים, ושלו עצמו. הסיפור הזה משנה מרגע לרגע את חייו ואת
אופיו ושולח אותו הלאה, אל תוך ההרפתקה המסעירה של גילוי עצמו
וגורלו. אנו ננסה לחשוף את המרכיבים המשחקיים
-התיאטראליים-דרמטים, בהם מטפל גרוסמן במהלך חשיפתו האישית של
נונו ובניית דמותו המתבגרת. גרוסמן מתגלה כבעל יכולת מדהימה גם
מנקודת המבט הפסיכולוגית וגם מנקודת המבט של אמנות הרכבתה של
הדמות על-פי השימוש בחפצים פיזיים, סמליים והתנהגותיים. בעטיפת
הספר כתוב על נונו: "מה קרה לו ששינה כך לפתע את כל מהלך חייו
? מדוע הוא מתחיל לשאול 'מי אני בכלל ?' במהלך הספר; את מי פגש
? מה גילה על עצמו ועל הוריו ? והאם אביו, המנהל את החיפושים
אחריו, מתכוון רק לטובתו ?" אלה הן שאלות
פיזיות-בסיסיות-ראשוניות, אך ללא הצד הפיזי כיצד יבנה הצד
הסימלי ?                
מעבר למבנה הדרמטי של גרוסמן, הוא יוצר מבנה תיאטרוני שבו אנו
מגלים יחד עם אמנון אנשים עם מסיכות מתחלפות ללא הרף. אפילו
דמויות שאינן מופיעות באופן מתמיד על בימת הדמיון של אמנון
והקורא ברומאן, משנות מסיכות ברקע: "בכל רגע השתנה העולם שלי.
בכל רגע, מה שקרה לי בימים האחרונים הואר באור חדש לגמרי,
כאילו המציאות היא דבר לגמרי לא ממשי וקבוע, אלא משהו גמיש,
חמקמק, מתחלף" (ע' 962). זהו רומאן על אי-יציבות האני,
אי-יציבות העכשיו, אי-יציבות. הכל יכול להשתנות בעולמנו, גם
פושע שפגשת במקרה ברכבת, יכול להתגלות כסבך. גם אמנית הבמה
שהערצת כל ימיך, תהפוך לסבתך.  
             
א. השחקן לומד לעבוד עם חפץ, עם אביזר, עם טקסט.

לא דומה משחק המסיכות שמבצעת גבי עם נונו, למשחקי המסיכות
המסוכנים של משפחתה של זוהרה, אמו. לכן נחשבת גבי יציבה יותר
מאביו של נונו, המאבד שיווי משקל רגעי במאבק הישיר עם הפושעים
(ע' 177). אך לגבי יש תפקיד מכריע בהחדרת משפחתה של זוהרה
לתודעתו של נונו. בגלל התעלמותו המכוונת של אביו יעקב, הבלש
המשטרתי, ממשפחת זוהרה, מוצאת גבי דרכים שונות כדי לשמור על
קשר. גבי היתה מחדירה בילד את לולה צ'יפרולה, מצחיקה אותו,
מציגה לו קטעים ממחזות של לולה, עד שלמד בעל-פה סצנות שלמות,
בזכות גבי. גבי איננה לובשת מסיכה להשגת מטרה אמנותית, חומרית,
אלא מטרה פדגוגית טהורה: "לפעמים היא אומרת, גבי, טוב, זה רק
בצחוק, שאם רק היה לה הצעיף של לולה, היא היתה יכולה להיות,
כזאת, שחקנית או זמרת" (ע' 129). באמצעות אביזר תיאטרוני
מובהק, באמצעות משחקי תיאטרון, שומרת גבי קשר בלתי-ברור,
בלתי-מדובר, בין הנכד לסבתו. אמנון איננו יודע דבר על הקשר
המשפחתי, אבל לומד לאהוב את השחקנית ולהעריץ אותה, כהכנה
מוקדמת לקראת ההבנה, שתבוא ברגע המתאים. גבי לוקחת אותו
להצגות, ואף ממתינה עימו ליד ביתה של לולה, "חמישים פעם" (ע'
130) כדי לפגוש בה פעם אחת מקרוב. אך גבי דואגת ליצור אהבה
בליבו של נונו ולא רק התבוננות חזותית: "לנשק כל מלה שלה"
ליקקה גבי את שפתיה, "אם היה לי רבע האומץ שלה, הייתי בנאדם
מאושר" (ע' 131).                
מרכיבי המשחק של גבי אינם מגיעים לרמה של החלפת דמות או מסיכה
כמו לולה או זוהרה או פליקס, כי גבי מעבירה לנונו התרשמות,
חיבה, תשוקה, הערצה אך גבי איננה מתחלפת, היא קבועה, היא זו
שמייצגת את האיזון הנפשי ואליה ישוב לבסוף, כדי למצוא בה את
המשען להמשך חייו. לעומת זאת, נונו כמו בני משפחת אמו, כולם
שחקנים, כולם מתחלפים לנגד עיניו ומשנים תפקידים. מצד אחד,
דאגה גבי לאהבתו ללולה ולצעיף שלה, מצד שני היא דאגה שיחשוב גם
על פליקס ושיבולת הזהב שלו (ע' 133). גבי ידעה להעביר לנונו את
הצורך שלה בשיבולת הזהב של פליקס כדי שפליקס יחדור לתודעתו של
נונו כאילו היה חלק ממנו, למרות שנאסר עליה לומר לנונו, איזה
חלק ממנו.                

ב. היכרות עם חפציה של הדמות יקדימו את העבודה הפסיכולוגית על
דמותה של זוהרה.

נראה שההתחנכות התיאטרונית של נונו עוברת בין השאר במסלול
ההיכרות שלו עם משפחתה של זוהרה ועם אישיותה ודמות הוריה. אך
התחנכותו היא גם התחנכות פסיכולוגית, משמע: הבנת תהליך היצירה,
הבנת מרכיבי הבניה של הדמות בתיאטרון ובספרות. דהיינו: הבנת
עצמו כחלק מתהליך של יצירת דמות אמנותית. תהליך כניסתו של
אמנון לתוך ראשה של זוהרה נבנה בעדינות ורגישות יוצאי-דופן.
גרוסמן ידע להלביש את נונו תחילה בבגדיה של אמו, בילדותה, מבלי
שהילד יבחין כלל. נונו משתמש באביזר חיצוני, לכאורה חסר משמעות
בשבילו, כדי לגלם את דמותה של תמי, הילדה הבלתי-ידועה, כאביזר,
כחפץ פיזי. תחילה מסרב, לבסוף מקבל את התחפושת מפליקס,
ולאט-לאט לומד להתנהג כילדה כלשהי, סתם. לומד ללטף את הצמה,
לומד להינות תחילה מן התפקיד של המין השני, מן התפקיד הפיזי
שנפל בחלקו. קודם הצד הטכני של המעבר מעצמו אל דמות אחרת: "בלי
הרף החלפתי את עצמי בין תמי לנונו. קלי קלות: רק החלקתי
בעדינות לכל אורך הצמה, עד לסוף, כאילו אני מושך בחבל פעמון,
או בחבל של באר, ותמי היתה עולה מתוכי. וכמעט לא הייתי צריך
לשנות כלום בפנים או בתנועות, רק בהרגשה, כאילו עברתי ממישבצת
אחת בלב למישבצת שניה, תנועה כמעט לא מורגשת, טיק-טק, שוב
ושוב, אמנון ותמר" (ע' 131). תמי איננה דמות קיימת, זו ילדה
בגילו, בגופו וללא קיום נפש ורגשות. בשלב זה עדיין השם תמר
מחליף את זוהרה, כי תמר זו סתם ילדה, זה השלב של עבודת השחקן
על החפץ, על הצמה, על הפנים, על הקול, על צורת ההליכה הנשית.
אחר-כך יבוא השלב של בניית הדמות הנפשית, הפנימית, המופנמת,
כאשר יהיה עליו לגלם את זוהרה אימו.                
זמן-רב נונו ממשיך להיות בטוח שאביו וגבי תכננו בשבילו,
במדוייק, את המסע המרתק הזה ורק לעיתים מעלה שאלות בגלל
התנהגותו המוזרה של פליקס. מאוחר יותר, עם הידיעות בעיתונים
יגלה שהוא נמצא בסכנת-מוות (ע' 202). שאלת החיים היא בבסיס
השאלה הקיומית של הילד, כי כל העת מאמין שזה רק משחק, עד
שלפתע, כעבור שני שליש של הסיפור הוא מגלה שהמתח הדרמטי שעלה
מדי פעם לגרונו, הוא מתח אמיתי ולא רק דמיוני. המשחק הזה בין
דמיונו של ילד ובין מציאות, המשוחקת מאחורי מסיכות של מבוגרים,
עלולה לבלבל לא רק ילד בן שלוש-עשרה.
ספר מדהים בחוכמתו וביופיו.