כמה הערות על הרומאן "עונת הנדידה אל הצפון" מאת טייב
סאלח. סיפור על דמויות מורכבות, עשיר בפעולה דרמטית, מפתיעה
ומותחת, ולכן מרתק. טייב סאלח חודר אל מעמקי הנפשות הפועלות,
מבלי להאכילנו בכפית זהב, במשמעויות רבות הנחבאות מאחורי
רמיזותיו המעודנות. החוקר הספרותי חייב לחפור היטב, עד שיגיע
להבנת המשמעויות. יש לחפש את המרכיבים שהסופר החביאם בין
השיטין, בכוונה תחילה. הסופר העמיד בפנינו סיפור פשוט, לכאורה.
אלא שמאחורי הפשטות הזו, נחבאות משמעויות נסתרות.
א. מסע אל אחדות בלתי-אפשרית.
שני סיפורים מרכזיים: סיפורו מוסטפה סעיד שחזר לסודאן, אחרי 30
שנה באנגליה וסיפורו של המספר ששב כעבור 7 שנים. כבר במשפט
תאורי ראשון זה, אינך יודע האם הדמות החשובה ביותר בסיפור היא
דמות המספר, (דהיינו, טייב סאלח), או מוסטפה סעיד? למעשה, כאשר
בוחנים את הסיפור לעומקו, מתברר שמוסטפה והמספר, אחד הם בהרבה
מובנים, ושונים לחלוטין בתחומים אחרים: "אבל אני מקווה, רבותי,
שאינכם מעלים על דעתכם שמוסטפה סעיד נהפך לי למין דיבוק שהייתי
שוגה בו יומם ולילה".
1. לפיכך, המספר חושש מפני תהליך של אחדות כפייתית בין 2
הדמויות המנוגדות. למשל: השתקפותו של המספר, סאלח, במראה,
בחדרו הסודי של מוסטפה, ואי-יכולתו להבחין בין דמותו שלו,
לדמותו של מוסטפה סעיד {צר' ע' 123, עב' ע' 121}. וכן, סופו של
מוסטפה בטביעה בנהר וגם סופו של הסיפור של סאלח, מתרחש בנהר.
2. מרכיב נוסף המעיד על אחדות ניגודים מסובכת בין 2 הדמויות,
זו מחשבת המספר: "האיזון הוסר. העולם הפוך. האם זו אהבה? לא,
זוהי שנאה. חייתי בשנאה וקראתי לנקמה. אויבי היה בתוכי, היה
עלי להאבק נגדו".
3. אחדות בלתי-אפשרית בין 2 הגברים. ברור למספר שעליו למצוא את
האויב בתוכו ולנצחו, אחרת יגבר עליו אויבו והוא ימות תחתיו. עד
סוף הספר אינך יודע, האם אישיותו של מוסטפה הצליחה לגבור עליו,
לחדור לתוכו ולנצחו. זו הכפייתוית (בדומה ל"פרסונה"/ברגמן),
במחזה, בסוף התהליך תתאחדנה 2 דמויות, אשר בפתיח שונות הן
במהותן. למעשה, מדובר בהבחנה בין סופר למספר. כאשר הסופר ה-1,
כולל בתוכו את 2 הדמויות, בדיוק כשחקן המגלמן. דהיינו, המספר
הוא רק חלק קטן מן הסופר טייב סאלח.
בקורות חייו של טייב סאלח מגלים שהסופר נולד בשנת 1929, בצפון
סודאן. ומוסטפה סעיד נולד בסודאן, בחרטום. זאת אומרת האחד נולד
הרחק מעיר הבירה ולמשפחת איכרים, והשני בבירה עצמה, או
בסביבותיה (צר' ע' 19). זהו איפיון חשוב להבחנה דקה בהבדלי
המעמדות, וליחסו המעט מתנשא, מעט מלגלג של מוסטפה למספר. סאלח,
הסופר, המשיך לימודיו האוניברסיטאיים בחרטום ואחר-כך בלונדון.
לא ידוע לנו על הורי הסופר, בעוד הורי המספר מופיעים ברומאן.
לעומת זאת, מוסטפה סעיד נולד יתום מאב, ב-1898, כ-30שנה לפני
הסופר. מוסטפה מתיתם מאמו בגיל צעיר מאוד. במעמד קריטי, אמו
נפרדת ממנו כאשר מוסטפה מחליט לצאת למסע נדודיו ולימודיו
(צרפתית, עברית ע' 30). קטע פסיכולוגי המייצג את השפעת אמו
עליו. אחד החוקרים טוען כי מוסטפה היה נתון ל-"תסביך אם", דבר
שסירבנו להתיחס אליו בבימוי, כי על-פניו נראה בלתי-מדוייק.
מוסטפה יזכור את הרגע הזה כרגע מרגש, אחרת, מדוע אמר למספר:
"לאחר שנים רבות וניסיונות מרובים נזכרתי באותה פרידה
ובכיתי"?
4. בגיל 21 שנה נסע מוסטפה לבדו, כדי ללמוד בקהיר, ובגלל מוחו
החריף והצלחותיו בלימודים "מוחי היה כסכין חדה החותכת ביעילות
קרה" {או "מוחי היה כתער חד"(עב', ע' 29)}.
5. הוא מגיע ללונדון. בלונדון למד במהירות והוענקה לו דרגת
פרופסור לכלכלה ולמשפטים. מוסטפה הגיע ללונדון כדי "לכבוש הר
גבוה יותר מקהיר".
6. וקיימים כמה רמזים לדרגת הפרופסור גם ברומאן.
7. בנוסף להפרש-גיל, בין המספר ומוסטפה. אם תוך 12שנה זכה
להישג זה, מה עשה - אקדמית - ב-18 נהשנים שנותרו? לכן, מוסטפה
בהצגה מכנה את הסנגור, פרופסור פוסטר-קין, ה"קולגה" שלו
(בניגוד ל-"מורי", עב' 32). כמו-כן הזכרנו שמות ספרים שכתב
בתחומי הוראתו, בזכותם זכה לפרופסורה. טייב סאלח יכול לתאר את
מוסטפה אך אינו יכול לתאר את עצמו, כבעל מוח חד כתער. סאלח
הסופר, לא הגיע לדרגה בכירה כמרצה או פרופסור באוניברסיטה
אירופאית. הצלחתו של המספר היא בתחומי עבודתו בחרטום, כפקיד
בכיר באדמיניסטראציה הממשלתית. אך כסופר הצלחתו היא בתחום
האמנותי באנגליה וצרפת, ובאותן מדינות בהן הוציא לאור את
ספריו. לעומתו, הצלחתו של מוסטפה מתמקדת בגניבת לב נשים
מערביות, בקריירה אוניברסיטאית וגם בתחום האמנות, כדבריו:
"30שנה היה אלברט הול מלא עד אפס מקום לילה-לילה אוהבי באך
ובטהובן ובתי הדפוס פלטו אלפי ספרים של הגות ואמנות" (עב' 35.
צר' 40). אין ספק שכאיש תרבות וחברה הלך בעצמו לקונצרטים,
לערבי-שירה, ציור ולתערוכות: "קראתי שירה, דיברתי על דת
ופילוסופיה, דנתי בציור ואמרתי דברים על רוחנוית המזרח"
(אנגלית 30. עב' 30). אך הדבר שהעסיק אותו היה אחד: "30שנה
הייתי חלק מכל העולם הזה מבלי באמת להשתתף ביופיו; הדבר שהעסיק
אותי היה, מי תמלא את מיטתי כל לילה" (ע' 36). רצוי להזכיר
כישרונו של מוסטפה לכתוב שירים (עב' 136-137), לצייר פרוטרטים
של אנשי הכפר, בצורה מדוייקת, בבהירות ובעדינות:"האם זו האהבה
שהעניק?" שואל המספר. כמו-כן, נמצאו 8 ציורי פרוטרט של ווד אל
ראיס, הזקן בן ה-70. המספר מתפלא ושואל: "מדוע היתה
התעניינותו בווד אל ראיס רבה כל-כך?" (ע' 135). יש רגעים שבהם
מוסטפה מזכיר בהתנהגותו את החרמנות של ראיס. גם יחסו המלגלג על
עבודת הד"ר של המספר, דומה ליחסו המלגלג של ראיס ל-"כל השטויות
שאתם לומדים בבית הספר" ( ע' 88). יתכן שראיס הוא גם המכשול
שממנו חושש המספר בתהליך התקרבותו למוסטפה, במובן זה שלו היה
מתאחד עם מוסטפה מבחינה נפשית, היה דומה לראיס החרמן בן ה-70
האם המספר היה רוצה להיות כמו מוסטפה, היה כמוהו, או אולי הוא
בוחן צדדים באישיותו שאינם קיימים בו כלל? "מה שקרה למוסטפה
היה יכול לקרות לי? על עצמו אמר שכולו כזב, האם גם אני כזב
אני?" (ע' 46). אלה הן שאלות מהותיות לשחקן, שעליו לשחק את
דמותו של סאלח, המספר, בצורה שונה מדמותו של מוסטפה. באיזה שלב
יהיה עליו לחקותו? לבצע כמה תנועות כמוהו, כדי להידמות לו?
ומתי יתחיל להידמות לו? מהם פרטי הלבוש הבימתיים, הקטנים ביותר
שיאפשרו למתבונן להבחין ביניהם במעבר מדמות לדמות? כאשר שחקן 1
מגלם את כל הדמויות. מהו השינוי שמתרחש אצל סאלח בעיקר לאחר
ששמע את סיפור חייו של מוסטפה? האם יהיה שינוי בהתנהגותו? האם
זו הנקודה שבה דמותו של מוסטפה חודרת לנשמתו של המספר? דווקא
ברגע שאמר: "אבל אני מקווה, רבותי, שאינכם מעלים על דעתכם
שמוסטפה סעיד נהפך לי למין דיבוק שהייתי שוגה בו יומם ולילה"
(ע', 57), בדיוק אז הדיבוק מצליח לחדור לתוכו, על פי חוק משיכת
הניגודים. ואין באפשרותו להסירנו מתוכו, לעד (כמו ב"דיבוק" מאת
שלום אנסקי). שניהם למדו באוניברסיטאות חשובות בסודאן
ובלונדון. הצד המחשבתי מפותח מאוד. מוסטפה מומחה בכלכלה
ופוליטיקה ואילו המספר, פקיד ממשלה בכיר בחרטום. סאלח הסופר
התמחה בספרות וברדיו. ההבחנה הבימתית היא, בין דמות קרה פרופ'
מוסטפה שעבר חוויות רבות של רצח אונס ונשים לרוב בחייו ונשאר
קר מזג, לבין הדמות החמה של המספר, הספרותי יותר, הכואב,
הרגשני. מוסטפה הבימתי קשור באוטומאטי, במכני, בקרירות,
בשכלתנות אינטלקטואלית. ואילו המספר קשור בחום, באמנות, ברגש,
ברכות, ובהבנה לבעיותיהם של אחרים,. סאלח הסופר, טוען: מוסטפה
הוא "כולו היגיון בלי לב".
8. במחקר אוניברסיטאי שנעשה באנגליה, כונה מוסטפה אפילו
כ"מכונה חסרת-לב", כצייד. מוסטפה מעורר חשד וחיבה במקביל, וכך
מאפשר כתיבה מסתורית. מסתורין זה, בא לביטוי בכמה מחקרים
סותרים על הרומאן, בהם עוסק גם מחקרו של פרופ' א. חארב
מאוניברסיטת ביר-זית. בראיון אחר נאמר:"מוסטפה... כולו מוח,
הגות, רמאות ועימותים פסיכולוגיים חדים"
9. אך מצד שני"אינטליגנט וכבעל אוהב"
10. המאמר ארוך הרבה הרבה יותר מזה, ואתם מקבלים כאן רק
טעימה תודה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.