מי שלא קרא עדיין את הספר: "אוטוביוגרפיה של יוגי" מאת פרמהנסה
יוגאננדה, ומתיימר לנסוע להודו... לא יידע הודו מהי. מי שלא
קרא עדיין את הספר הזה וחושב שכבר היה בהודו, לא יודע מהי הודו
באמת. הספר הזה הוא לא רק האוטוביוגרפיה של יוגי, היא סיפור
חיים של הודו. הוא סיפור של אדם נעלה, ואני לא הכרתיו לפני
שקראתי את הספר המופלא הזה. קראתי ספרים על יוגים, קראתי ספרים
על תנועות רוחניות, קראתי ספרים על קדושים ומעונים, קראתי על
גנדי וראיתי כמובן את הסרט גנדי... אבל ספר שחודר למעמקים כאלה
כמו הספר הזה, פשוט אין בנמצא עוד. ומי שמתעתד לנסוע להודו
לבדו או עם חברים, עם אשתו או עם בעלך, עם או בלי ילדיכם
הקטנים כגדולים, חייב לקרוא את הספר הזה. הספר הזה הוא
הקלאסיקה הרוחנית של הודו בעולם המערבי. הכותב חושף בצורה כמעט
נאיבית, כמעט כאילו דיבר על מישהו אחר, בצורה כה משכנעת את
חייו שלו, את הדרך שהובילה אותו להגשמה עצמית, ובמיוחד את
המפגשים האמיתיים אותם חווה עם גדולי המורים הרוחניים והיוגים
הידועים והפחות ידועים של הודו ושל האנושות ! הספר מתאר מערכת
יחסים בין מורה לתלמיד ברמות גבוהות, (ידוע שגם איבנהוב זכה
לחניכותו אצל המהאווטאר באבאג'י, בהודו עצמה, עליו מספר גם
יוגאננדה בספרו זה...) זוהי מערכת מופלאה של מחבר ספר המתעד
בצורה מדוייקת את הטוב ואת הרע ביחסי מורה תלמיד, את הרגעים
שנשאו בחובם דיכאונות, כאב, מפח נפש והתנגדות הוריו בעיקר, מול
רגעי החסד הנשגבים במחיצתו של מורה דגול הודי.
יוגאננדה נולד בשנת 1893 במשפחה מסורתית אולי אפילו דתית והיו
לו נטיות מיסטיות מגיל צעיר. הוא רצה תמיד להשתייך לשושלת
המאסטרים המסתורית ביותר. כמובן עם המהאווטאר באבאג'י הנ"ל,
שהיה המורה הישיר לפי עדויות בספר של להירי מאסיה, ושהוא בעצמו
היה המורה הישיר של שרי יוקטשוור, שהיה המורה הישיר של
יוגאננדה.
יוגאננדה ניסה להגיע למנזר אך הוריו התנגדו לדרכו זו. במקביל
להתנסות ערכית זו באשרם במשך עשר שנים למד גם לימודים מסודרים,
ואף שהשקיע את כל יהבו במנזר ליד מורו המקודש, היה עליו לסיים
את הבחינות בהצלחה, כדי להוכיח בין היתר גם להוריו, שטעו.
במספר מקרים מתאר המחבר כיצד משפחתו שהטילה ספק בדרכו זו, לאט
לאט מתחילה להשתכנע אם בידי ההיגיון הצרוף ואם בידי הניסים
והנפלאות שמחוללים המורים והמאסטרים אליהם הצטרף יוגאננדה כבר
בילדותו ולא היה מוכן לוותר עליהם, בעד שום הון שבעולם. וכך
הקדיש וקידש את דרכו המיסטית הרוחנית והיוגית. הספר מלא
בתאורים מדהימים על דרכו הרוחנית של יוגאננדה, הוא משלב לתוך
המהלך הרוחני את חיי היומיום ונותן מצד אחד את התחושה
הריאליסטית של המציאות כפי שכולנו לכאורה מכירים אותה
מניסיוננו כאן על פני האדמה. אך במקביל הוא מעמיד בפנינו אתגר
לא קטן, האם נקבל את אמונתו ? האם נאמין לסיפורי הניסים
והנפלאות. אבל את החלק השני הזה של הניסים והנפלאות הוא לא
מביא בצורה של תיזה אוניברסיטאית בצורה אינטלקטואלית יבשה. כלל
וכלל לא, הוא מביא גם את החלק המיסטי האמונתי, את הניסים
והנפלאות כחלק בלתי נפרד מחיי המציאות היומיומיים. בעיקר שם את
הדגש לתגובותיהם של מי שהניסים נועדו למענם. כאן נכנסים לתמונה
בני משפחתו של יוגאננדה, אשר חווים יחד עימו תהליכים רוחניים
מהמדרגה הזו ומהרמה הזו שאני מגדיר כניסים ונפלאות, והוא
בוודאי מגדיר כארועים רגילים שכל מאסטר מסוגל לבצע. השינויים
שחלו בסביבתו של יוגאננדה, האמונה שהחלה למלא את ליבם, היא
בעצם הסיבה שהמורים, המאסטרים מוכנים לצאת מגופם, ולעזור להם
לשנות את גורלם ולתת להם עוד ועוד הזדמנות על מנת שיוכלו להבין
את המבנה האמונתי, ואולי גם את המבנה של הבורא, ומדוע הוא פועל
דרך מורים דגולים כדי להשיב אליו את ילדיו האהובים. הניסים
והנפלאות שמתרחשים בסיפוריו כל כך יפים, כל כך נעימים, כל כך
מתוקים ומשולבים היטב בחיי הסיפור האוטוביוגרפי של יוגאננדה.
פשוט אינני מטיל ספק באמיתות דבריו הכנים, במיוחד כמי שעבר
בעצמו תהליך חניכותי לא קטן במשך שלושים שנים, אצל מורה כה
דגול בהודו.