אחרי הלילה הראשון ידעתי שיותר לא אשן במיטה שנתנו לי במחלקה.
זו היתה מיטת ברזל גבוהה, בלי מעקה, ואף אחד לא חשב לרפד את
הרצפה סביבה בכריות כדי שאם אפול לא אקבל מכה. בבית, הרצפה
מסביב למיטה תמיד היתה מרופדת בכריות, ככה היה מאז שקנו לי את
מיטת הנוער הגבוהה ונפלתי שבעה לילות רצוף עד שאמא הבחינה
בסימנים הכחולים והבינה מה קורה וסידרה את הכריות סביב סביב.
אבא רטן כי אלו היו הכריות עם נוצות האווזים שהם קיבלו בסט עם
שמיכת הפוך לחתונה, והוא אמר שמקומן במיטה ולא על הרצפה. אמא
אמרה שאין ברירה, ושאם הוא מתעקש שאני אשן כמו גדולה במיטת
נוער, אז לפחות שלא יהיו לי סימנים כחולים על כל הגוף כמו
לאיזו ילדה מוכה. בוקר אחר בוקר הייתי מתעוררת על הכריות הרכות
ולא זוכרת בכלל את הנפילה. לפעמים הייתי מוותרת מראש ונשכבת
ישר עליהן, כבר בתחילת הלילה, וככה נרדמת, מצונפת בין נוצות
האווזים שנפלו כל הדרך מהשמיים בשבילי, כדי שאוכל לישון בשקט.
"ששש... ששש...", היו לוחשים לי בחושך בריח מתוק של אמא ושל
ארון הבגדים, "אין בכלל ממה לפחד".  
המיטה במחלקה היתה גבוהה יותר ממיטת הנוער אפילו, והמזרון היה
דק וקצר, כזה שאסור לצאת מהקווים שלו או שאצבעות הרגליים ישר
חוטפות זץ של קור מהברזלים. בלילה הראשון פשוט הניחו אותי
עליה, כל כך חלשה הייתי שלא שמתי לב לאין מעקה שלה. בבוקר
התעוררתי על הרצפה והגב שלי ממש כאב. הרמתי את הפיג'מה המכוערת
עם ההדפס של בית החולים אבל לא הצלחתי להסתכל על הגב של עצמי
כדי לראות אם יש סימן כחול או לא. בחיים הם לא יאמינו לי,
חשבתי, אבל זה הרגיש כחול. חשבתי לבקש מהאחיות כריות כדי להניח
מסביב למיטה, אבל הן אמרו שבקשות מיוחדות זה אחרי הסיבוב
תרופות.
הריח בחדר היה ריח חריף שלא זיהיתי, לא נעים ופרחוני כמו הנוזל
לניקוי רצפות של אמא, שקידם את אפי כל יום שישי בצהריים
כשחזרתי מבית הספר. הריח היה כל כך חזק, שפחדתי שידבק בי אם
אעז לגעת בכפות רגליי ברצפה, וכך נשארתי במיטה כל היום, מוקפת
בסורגי הברזל שלה. היו עוד בנות בחדר וחלק ניסו לדבר איתי, אבל
אני לא נתתי להתקרב. עשיתי את הפרצוף המפחיד, 'הפגר', קרא לזה
מאיר אח שלי, פרצוף חלול שלא מביט באף אחד, כמו חיה שמעמידה
פנים שהיא מתה כדי שלא יפגעו בה. כשאחת הבנות ניגשה אליי, מייד
קפצתי לצד השני של המיטה, ככה, על ארבע, כמו חיה פצועה, מסתתרת
בין קוציה הפראיים של שמיכת הצמר. לבשתי את הפרצוף הקפוא, ואז
עזבו אותי בשקט.
כשהחשיך, בדיוק כשדן מרגלית אמר בקולי קולות בטלוויזיה 'ערב
טוב - ערב חדש', נכנסו שתי אחיות לחדר עם עגלת מתכת גדולה.
מהעגלה נדף ריח חריף אף יותר מריח החיטוי הקבוע שעמד בחדר,
שאליו האף שלי כבר התרגל. גלי הריח החדש, מתקתק יותר, כמעט
מפתה, הלכו והתפשטו בחדר עם פלישת העגלה. אחות מספר אחת דחפה
את העגלה בקושי רב, ואחות מספר שתיים הסתכלה בגליון שבידה כדי
לראות מי מקבל מה. הן התחילו במיטה של יוספה, שבבוקר הציגה את
עצמה בפני כ'יוספה מוקסיפן' ולא הפסיקה להתעטש כל היום. אחות
מספר שתיים הביטה בגיליון בהבעת חשיבות תהומית והקריאה מתוכו
שמות של תרופות, כאילו היא קוראת גזר דין. אחות מספר אחת הכינה
בזריזות את הקוקטייל האמור במין כוסית פלסטיק קטנה והושיטה
אותה ליוספה ביד בוטחת. יוספה התעטשה בקול נפץ גדול ואמרה שהיא
על מוקסיפן ושאסור לערבב מוקסיפן עם תרופות אחרות, כי זה נורא
מסוכן. האחיות החליפו ביניהן מבטים יודעי דבר, ואחות מספר אחת
שאלה בקול מתקתק, כאילו התאמנה על השורה הזו שבועות: 'את
בטוחה, יוספה, שאת לא רוצה להפסיק עם השטויות היום ולשתף
פעולה?'. יוספה לא ענתה אבל משכה בכתפיה בחוזקה וקפצה את
שפתיה.'בסדר גמור, יוספה', אמרה אחות מספר אחת, וסימנה בסנטר
שלה לאחות מספר שתיים. אחות מספר שתיים תפסה את יוספה מוקסיפן
והחזיקה אותה כדי שלא תשתולל, ידיים מהודקות מאחורי הגב. אז
אחות מספר אחת תפסה לה ביד אחת באף עד שהפה נפער, חסר אונים,
וביד השניה רוקנה באחת את תכולת הכוסית אל תוך הלוע ומיד טרקה
עליו את האף ולחצה, כמו שמחזיקים מכסה של פח שחתול משתולל
בתוכו, עד שהגוש ירד במורד הגרון ונעלם ברעש בליעה ופרצוף
מופתע. את רואה שדווקא אפשר לערבב תרופות עם מוקסיפן, יוספה?
ותדעי לך שבפעם הבאה נקשור אותך למיטה כדי שלא תעשי שום טריקים
ועניינים, אמרה לה אחות מספר שתיים ודחפה אותה ברכות מעושה אל
המזרון, שם הצטנפה לה לכדור קטן וזוררה ומידי פעם. שקט נפל
בחדר.
המיטה שלי היתה הבאה בתור. אחות מספר אחת כיוונה אליי את העגלה
האימתנית, ספינה ויקינגית כפולת חרטומים, נכונה למתקפה. 'שלום
נוגה חמודה, את כבר מרגישה כאן כמו בבית'? שפתיה המשוחות באודם
בוהק של אחות מספר אחת התמתחו לכדי חיוך רחב, מזויף, אבל אני
לא יכולתי להסיר את עיני מידיה הגדולות, עם צפורני הטרף, שרק
לפני מספר רגעים עשו בפיה של יוספה כבשלהן. אחות מספר שתיים
הקריאה מהדף את התרופות שאני צריכה לקבל, ומספר אחת שמטה כדור
כדור אל הכוסית הקטנה. 'ומה הבקשה המיוחדת שלך'? שאלה תוך כדי
הכנת הקוקטייל, באותו מתק שפתיים. הסתכלתי בשמיכת הצמר
הקוצנית. אם אקפל אותה לארבע ואניח על הרצפה אוכל לישון עליה
הלילה, מכורבלת בתנוחת העובר שלי. 'כלום, לא חשוב, אמרתי
ופתחתי פה גדול.