[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מ. שלום רב                                                  
                               יום ראשון 4 למרץ 2007
אני מבינה מסרים ולכן לא הייתי כותבת לך שום דבר, אילולא זה
היה חשוב.
תשמע, בגיל שלי - ובטח במקום שלי - בקבוץ נידח, כבר לא קורים
דברים חדשים בחיים. אנשים יושבים בשקט, חיים מיום ליום, שמחים
עם המשפחה ועם כל נכד נוסף שבא, וכבר לא מחכים להפתעות מיוחדות
- רק חוזרים על דברים שכבר עשו - ובד''כ כבר לא קורה להם שום
דבר חדש ומסעיר - טוב, טיול לחו'ל זה משהו שהרבה ותיקים עושים.
לעתים זה סוג הרפתקה - אם זה טיול מוצ'ילרוס  כמו הטיול
בסגנון כזה להודו - שעשינו . אבל לא קורה כל יום. כמעט אין
חידושים.  רק לשבת ולחכות למוות...
איכשהו, זה לא הספיק לי ולכן התחלתי ללמוד באוניברסיטה - גם
סוג של הרפתקה, - קורים לי דברים. אני צריכה לחשוב, להתאמץ,
אני רואה אנשים  צעירים מסביבי  (אלה מהקבוץ הם בעיקר במצב של
גסיסה...) ואני אפילו מעורבת קצת בחייהם - למשל להכין יחד
שיעורים וכו'
והתחלתי ללכת ל'כתיבה יוצרת'.
ופתאום, קרו לי דברים.
פתאום, יש עוד אופציות בחיים - למשל לכתוב. פתאום אני 'יוצרת'
עולם  (- ואגב, זה מה שהרגשתי כשהתחלתי לצייר, כאשר  בפעם
הראשונה, נסיתי להוסיף צבע בז' וצבע חום וקצת שחור לציור שנראה
די מת ושטוח, ופתאום הוא התחיל לחיות, והוא 'קפץ' מהבד, ונעשה
חי וזוהר, והרגשתי שאני מצליחה להעביר לנייר או לבד מה שאני
מרגישה - למשל, כשציירתי בהר, כאשר הייתי מבקרת את אמא בקבוץ
שלה, ובבקרים הייתי הולכת עם ניירות וצבעים לנוף ההר, מוצאת
פינה יפהפיה כמו שיש שם, עם כל מיני גוונים , עם  אווירה
מיוחדת - אפלולית, או זוהרת או... משהו, השמש כל הזמן זזה
ופתאום הכל חי ורוטט - דבורים מסתובבות סביבי, נמלים על הציור,
העלים זזים  על האדמה כאילו איזה ארנבת רצה שם, אחרי,  אני
והטבע - שאני אוהבת, ואני מצליחה 'לתפוס' את הרגע והמקום - וזו
הרגשה פנטסטית, וזה לא חשוב אם הצלחתי אחר כך לעשות משהו עם
הציורים או לא. זה היה נהדר    לצייר אותם, אבל בקטע של
אחר-כך, לעשות עם זה משהו, הלך לי הרבה פחות. דווקא עשיתי כמה
תערוכות - אפילו אצל עמליה ארבל פעם - אבל זהו. מכרתי בודדים,
נתתי כמה  ויש לי המון ציורים במחסן ובבית, יפים ופחות מזה. )
אז כנראה שיש לי צורך ליצור. ופה כן אפשר להתחדש, ולהרגיש שאני
עוד חיה, והרגשה של הרפתקה חדשה. וזה מה שקרה לי. פתאום אני
חיה, ותוך הכתיבה  פוגשת, מצד אחד  את החברה הצעירים הללו
שתוקפים את החיים בצורה כל כך ישירה שעשו לי שגם אני  (ראית!)
אכתוב על דברים בצורה גלויה-אגב, היה לי קשה, ממש בדם, לעשות
את זה אבל חשבתי שכנראה צריך לכתוב מהבטן, מאיפה שמרגישים
באמת.  וזה פעם ראשונה שאני כותבת (כלומר, כתבתי שירים כשהייתי
נערה אבל טוב, זה כולן עשו אז, כמעט.)  ואני חושבת שיש לי
כשרון, ואתה יודע, אפילו היה לי מה להגיד. דברים אנושיים,
שקורים לאנשים - אם זה עצוב או שמח, או אפילו שנורא קשה לחשוף,
נראה לי שזה מה שעושה את זה אמיתי.
ופתאום גם  יצאו דברים ששכבו ארבעים שנה ולא טיפלתי בהם,
והאמת, די בכיתי  כשנזכרתי בחלק מהם, אני אפילו לא בטוחה למה
בדיוק הוצאתי אותם - אולי אם לא הייתי הולכת לסדנה זה לא היה
קורה. מצד שני - אולי זה מה שמשך אותי לשם - לפתוח? לא יודעת
אולי כי זה היה חלק חשוב מהחיים שלי, ואין לי חיים אחרים, וגם,
פתאום היתה בכל זאת כל כך הרבה תנועה: שוב הייתי בפנסיון בהרי
ירושלים, ונסעתי על משאית עם החברה שלי בשיער מתנפנף במרחבי
החול של סיני, ושוב הייתי בגן הכפר עם כל הסיפור משם,
והסתובבתי בתל-אביב  ובין הפרדסים בשרון, ולבשתי מדים לבנים
והלכתי ברגל לבית חולים  בו למדתי עם כל הנערות, או מדים
כחולים  בבונקר ברמלה-בצבא  הייתי שוב אצל הדודים שלי החמודים
(שבינתיים נפטרו) ביד אליהו,  ודברתי עם החברה שלי צ'לה (נסיתי
לאתר אותה אבל לא מוצאים), בקיצור, עברתי בכל מיני מקומות
שנית, חציתי את הארץ ואת הזכרונות וגם כתבתי אותם - וזה לא היה
מתוכנן.
ומכיון שאתה הקשר שלי לענין של הכתיבה, חשבתי שאולי אתה יודע
מה אפשר לעשות עם זה הלאה - בכל זאת, נראה לי שיכולתי לעבד
ולפרסם - אחרי הכל זה מסמך אנושי, שכתוב לא רע ואולי אנשים
יכולים להתחבר לפחות לחלקים ממנו.  אבל, יש לי המון ציורים
ששוכבים במחסן,,,חבל לי שגם זה מה שיקרה  לזה, שכמו שנכתב כך
ימות, אתי. חשבתי, שאולי אתה יכול לעזור לי כאן . מה עושים,
איך מתקדמים מפה?
החיים שלך הם כולם בתוך היצירה הזו, כל הזמן צעירים שכותבים,
עולמות חדשים שהם יוצרים ונותנים לך להכנס, ואתה עוזר להם לעצב
ולקדם, וללכת לעתיד של יצירה, וזה נהדר. נורא עצוב לי אם הדלת
שנפתחה בפני תשאר טרוקה.
בכל אופן, חשבתי שבצורה זו או אחרת אני אוכל להעזר בך לגבי מה
לעשות הלאה, עם מה שנכתב. כי לי אין שום קשר עם אף אחד בענייני
כתיבה וכדומה. וגם הרגשתי כאילו טרקת לי את הדלת בפרצוף, כשלא
ענית לאי מייל ששאל אותך על מה לעשות עם זה. כאילו כתבתי כל כך
הרבה, נכנסתי למקומות כל כך עמוקים ופתאום יאללה תסגרי במגירה
הכל כמו  שכלום לא קרה. חשבתי שאולי איכשהו הייתי מנסה לעשות
מזה משהו, אולי אתה יודע איך? למי פונים, מה עושים?  הרי אתה
בעולם הזה, בכל זאת. של לכתוב, של ליצור...
ואולי זה פשוט 'תיק' כבד מדי?
  אגב, 'יומי', באמת שלחתי מכתב לכתובת של הבית שלו בישראל.
עכשיו הוא בח'ול עם האשה.  כנראה זה אחיו שמפעם לפעם עושה
סיבוב בביתו, אוסף ושולח אליהם את המכתבים לחו''ל. אחרי חודש -
כלומר לפני 3-4 ימים קיבלתי ממנו מכתב: צרות, מחלה - הוא מאד
חולה, ואפילו מאושפז. נשוי עם ילדים. אשתו שלחה לי באי מייל את
הכתובת שלו, שאכתוב לו. דוקא בא לי לשלוח לו את הסיפור הזה
המשולב. ואם הוא יקבל התקף לב מרוב התרגשות - כשיקרא וזה יזכיר
לו, אז - נו טוב, במצב שלו, זה יהיה מוות של חסד. הוא יזכור
תקופה רומנטית... סתם צחקתי - זה לא קורה כ''כ מהר. אבל המוח
עוד פועל - זה לפי המכתב שכתב.
אני שולחת לך כמכתב, האם יש משהו שתוכל לעזור לי? כלומר ב- מה
לעשות עם מה שכתבתי.
שמתי את הסיפור של החיילת לתא דואר שלך - עם כולם.  הסיפורים
לספר סוף השנה.  -בכל זאת למדתי  עם הכיתה הזו אז לפחות לשם
אני שייכת-  
                                                           
 תודה. אילה



אחרי שגמרתי לכתוב את הזכרונות שאותם כיניתי בשם משותף 'מסע
סודי', נסיתי להתייעץ עם מנחה הסדנה, שבמסגרת השפעתה נכתבו
הזכרונות, מה לעשות עם זה. אבל נראה לי שזה משקף לא רק בעיה
שלי אלא של עוד כותבים. מצאתי את 'במה חדשה' ואני שמחה על כך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אינני בוכה אף
פעם, אינני
תינוק בכיין,
אבל למה אמא
ל-הא- מה,
את אף פעם לא
נותנת לי לראות
טלויזיה עד
מאוחר?! הא?!
אני כבר בן 21.

סופרמן המזדקן


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/8/08 19:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה