לא האמנתי שהוא זרק אותי ככה.
שהרי מרגיש כאילו תמיד היינו יחד, בימים הקשים והפחות קשים. עם
רוח ובלי רוח - בינתיים נישאר ביחד עד שנמצא מחסה, נתקפל,
ונקשיב לחורף.

אחיותי צחקו עלי במרירות "רק להשתמש ולזרוק, זה מה שהם רוצים"
הן הזהירו, אבל אני לא הקשבתי להן. הוא מיוחד, אמרתי, הוא לא
כמו כולם.
ואני - אין בי משהו הנראה לעין. אינני יודעת אם הייתם מביטים
עלי פעמיים ברחוב, אבל יש בי משהו מיוחד, משהו שהוא רק שלי.
והוא ראה את זה, הוא הבין. אנשים באו והלכו ואני נשארתי, עד
שיום אחד הוא הגיע, הביט בי, ומשהו בפנים קרה. נפתחתי.
מה שהיה טוב, זה שלא הרגשנו את הצורך הזה להיות כל הזמן ביחד -
כמו זוגות אחרים שאני מכירה. ידענו שכל אחד צריך את המרחב שלו,
להיות יבש לבד, כדי שנוכל אחר כך, להיות יבשים ביחד,ובשביל זה
הייתי מוכנה לסבול מטחים שלמים של גשם, בשביל היכולת לאהוב
ולאחוז כך ברווחים הקטנים של העצב.

לאט לאט דברים קצת השתנו. כשהיינו יוצאים ביחד בבוקר, הוא היה
אוחז בי מעט ברפיון. ובשיעור ראיתי אותו מביט בזווית העין
באחרות - אפילו שהייתי שם, הוא התעלם, וכמעט שכח אותי.
אבל אני חשבתי שאין חזק יותר מהביחד הזה. וגם את זה נעבור.
עד שיום אחד סוער במיוחד לא הצלחתי להיפתח כמו שצריך - הייתי
עוד עייפה מהלילה שלפני, בו הוא הלך לישון ושכח לחמם אותי -
רגע אחד המדרכה המרוצפת בורוד היתה מולי וברגע השני שמיים
אפורים פרושים נפתחו לפני, וניסיתי להיאבק, לחזור לצורתי
הקודמת, וגם הוא ניסה קצת לאחוז ולהיאבק - אבל קצת חלש מדי,
וקצת קצת מדי. באיזשהו מקום - הוא ויתר עלי.

ואולי עברתם לידי, מוטלת שם בשלולית שקופה של בכי, עם פסי
המתכת שלי עקומים ושבורים, אלו שפעם חשבתי ליפים ביותר - וגם
הוא. פיסת בד מסמורטטת שאין לה איש.
ואולי סתם חשבתם שאני עוד מטריה, שירד עליה קצת יותר מדי גשם.