כבר ערב.
החורף הגיע. והפעם, באמת.
חורף אמיתי עם גשם שלג וברד.
כמה התגעגעתי אליו.

אני עושה את הדרך הארוכה והמייאשת כ"כ מהדרום דרום המושלג לעבר
המרכז המזוהם,בפעם המי יודע כמה השנה.
הפנים שלי דבוקות חזק לחלון, האף וקצות האצבעות שלי כבר רטובים
מהלחות שנוצרה כמעין התרסה נגד הגשם הזה, שמטיח  את עצמו
בהתאבדות מיואשת על הזכוכית הקפואה.  
נואשתי מהניסיון להירדם ואני מקשיבה בקנאה לנשימות הקצובות של
הצעיר המנומס מימיני, מאזנת לו את הראש שנופל מדי פעם לכל אחד
מהצדדים.
כל פיסה בגוף שלי כואבת, אני עייפה כ"כ ואין לי מושג למה,
לעזאזל, אני שוב בוכה.
כ"כ הרבה התחלות מבשר השלג הראשון וכנראה האחרון הזה שלי, בנוף
המדברי, והרבה התחלות הן בד"כ סימן להרבה מאוד סופים.
אני רוצה לצעוק שאני עוד ילדה קטנה, שבונה אנשי שלג עם
סטטוסקופ וגזר במקום אף.
ילדה שמנהלת מלחמות שלג מתוכננות בקפידה, כאילו זהו חלק משגרת
היום יום שלה. אני רוצה לומר שרגע, אני עדיין לא מוכנה.
תנו לי עוד סיגריה ראשונה בשלג.
כווית קור בפעם הראשונה.
תנו לי עוד מלאך שלג ראשון על הרצפה.
לי רק עוד קצת המשכים ולא רק התחלות וסופים.
אנחנו לא בוחרים מה לזכור, ורק לפעמים את מה לשכוח, ואני כ"כ
מקווה שלמרות כל מה שנראה חי כרגע, לא תהיה לי הבחירה, לשכוח
כל מה שהיה.
ועכשיו - לזכור לנשום לאט, אם אתרכז מספיק, אולי העולם יעצר
ואני אוכל להישאר.