חצי מבט לתקרה.
חצי מבט לקיר הלבן .
אני מוצאת את עצמי, מסתובבת,
מתקפלת, קטן.
שאף אחד לא יראה.
שאף אחד לא יישמע.
שאף אחד לא ידע.
או ירגיש.
שאף אחד לא יצליח לגעת בזה,
לפני.
אני עוצמת את עייני,
אני מקווה שכאשר אפתח אותם,
הכל יעלם.
לא יחזור,
לאט, לאט אני נרדמת.
שוקעת לתוך חלומות.
לתוך מציאות אחרת.
ואיך שהוא,
היא טובה יותר.
הרבה יותר.
אני מוצאת  לעצמי כמה שעות של נחמה.
סיכוי קטן, קטנטן,
לראות חיים אחרים,
איך הייתי רוצה שהכל ייראה.
ירוק יותר,
שקט יותר,
יפה יותר,
בלי אגואיזם,
בלי מישהו שמתישב לך על הוריד.
בלי מישהו שיעיר לך,
כמה שאני שוקעת לתוך המתוק הזה.
לא רואה איך אני יוצאת מזה.
ואז לפתע,
אני מצליחה לגלות.
צילצול חזק קוטע הכל.