יובל אוהב שוקולד. יובל נהנה מריח הפרחים שאימו שתלה בשבוע
שעבר. יובל חגג לפני שבוע את סוף העשור השני לחייו. ולפני
שנשים לב, יובל שלנו ימות. לא מוות שאפשר לדבר עליו הרבה.
המוות לא הגיע אחרי מחלה קשה, לא נוכל לדבר על כמה הוא נלחם,
כמה רצה לחיות. המוות גם לא היה בשל תאונה או אירוע טראומטי
אחר, לא נוכל לחפש אשמים או לדבר על חוסר אחריותם של הצעירים.
זה גם לא היה עניין אידיאולוגי, מדיני, בר-חשיבות כלשהי. יובל
מת מהתקף לב. למה? כי לב לפעמים מפסיק לעבוד - ואז מתים. קשה
לאנשים לקבל את זה, אנשים מתכוננים להפתעות כל חייהם - אבל
ההפתעות עצמן לא אמורות להיות מפתיעות. אתה אמור להגיד, "לא
האמנתי! אבל כולנו ראינו את הסימנים". בלוויה אמרה ברוריה,
אימו של יובל, בפנים חתומות: "יובל מת, אבל לפני שהוא מת הוא
חי. אנחנו חיים בעולם החיים, למתים אין מקום כאן, לכן יובל
הלך. אני בטוחה שאם היה יכול, היה נשאר. אין כאן מקום למתים".

יש משהו בדבריה של ברוריה, לכן קשה כל כך לאלו מאיתנו שחיים
להתמודד עם המוות. אם היה כאן איזה מת שיסתובב ויסביר מה קורה?
איך זה שם? קר? חם? מה שלום סבא? - זה היה יכול להיות פשוט,
לפתור המון בעיות. אבל נניח לברוריה לשבת שבעה. ואם אתם עוברים
ליד מזכרת בתיה, קחו ימינה בפניה השלישית, אחר כך שמאלה בכיכר,
בית שמיני מימין, הבית של ברוריה, תעלו, יש אחלה בורקסים. רק
תזכרו לצאת לפני חמש כי יש פקקים.

ליובל המנוח, כפי שנאמר, היו חיים לפני מותו - כמו גם לרוב
המתים. חייו היו מורכבים מאירועים, פגישות ודמויות חשובים יותר
ופחות. מרכיבים אלה נראים שרירותיים אם מביטים בהם כיחידים.
יובל הלך לגן, יובל קיבל כוויה מהסיגריה של דוד יורם, יובל פגש
את תותי, יובל אכל אגס. כן, חיינו מורכבים מחלקים שלבדם נראים
חסרי משמעות - ההיגיון והדמיון, המתמטיקה והאמוציות - לרוב
יוצרים רצף ברור (גם אם רק לאותו אדם) של הדברים. למה לרוב? כי
תמיד יש תקלות. תקלות אלו לעיתים מוגדרות כגאונות ולעיתים
תכופות יותר כטיפשות. לדוגמא לכשל בחיבור בין אירועים, יש לנו
את עמיחי. עמיחי הוא ניצול שואה, והוא הגיע להרצות בפני בית
הספר היסודי ע"ש יוסף טרומפלדור בצפת. לאחר שסיפר על חוויותיו
הקשות מבית היוצר של הצורר, הרגיש צורך לספר בפירוט על הפעם בה
קיים יחסי מין עם אשת מנהל מחנה ההשמדה. המורה גילה פנתה אל
המנהלת בבושה וזרקה, "איזה אידיוט!". אך המנהלת לבשה את פניה
הרחמניות, עלתה לבמה וציינה בפני הילדים פעורי הפה, את גילו
המופלג של עמיחי.

אבל תקלות כאלו לא קרו ליובל, הוא לא היה גאון, ולבטח לא טיפש.
הוא היה רגיל, הדברים בראשו היו מסודרים. תותי אמרה לו זאת
פעמים רבות, "אתה לפעמים כל כך רגיל שאתה יכול גורם לקיר לבן
להרגיש פרחוני", ואז הוסיפה, "אז למה אני אוהבת אותך כל כך?".
לתותי באמת קוראים תותי, בתעודת הזהות שלה כתוב בבירור: תותי
לוי. הוריה הסבירו לה לא פעם, שחשבו שעם שם משפחה כה משעמם
חייבים שם פרטי שיעלה שאלות. בשביל אביה, דוד, זו הייתה נקמה
מתוקה. תותי קטנה מיובל בשנה, אבל כפי שזה נראה, היא תשיג אותו
מהר מאוד. תותי הכירה את יובל ברכבת החדשה לאילת. כדי לפרסם את
הרכבת המיוחדת, עלה כתב חידה שפתרונו יזכה שני ברי מזל בכל
הארץ לנסיעה פרטית מתל-אביב לאילת. יובל פתר את החידה
באינטרנט, תותי שלחה את תשובתה בדואר. שניהם שלחו את תשובותיהם
באותו זמן, אך הראשון שהוכתר היה כמובן יובל. הם רבו רבות על
הנושא, תותי סרבה לקבל את זה שיובל זכה לפניה.

עשרה קרונות רק לעצמם. הדבר הראשון שתותי עשתה היה לרוץ מצד
אחד לצד שני ולשיר את אימג'ין של לנון בקולי קולות. יובל
לעומתה נכנס לרכבת ובמהרה התיישב בכסא הקרוב אליו. לאחר שתותי
החליטה להפסיק לרוץ, היא התיישבה מול יובל. הם הביטו אחד בעיני
השנייה. באותו רגע תותי החליטה שהיא אוהבת את יובל. יובל באותו
רגע חשב על כמה הוא שמח שהיא הפסיקה לשיר.

שלוש שעות תמימות לוקח לרכבת להגיע לאילת, שלוש השעות הנפלאות
של יובל ותותי. בזמן הנסיעה הזה הם לא הפסיקו לדבר, טוב הם
הפסיקו לכמה דקות, אבל גם אז פיותיהם לא פסקו מנוע. הם דברו על
הכל, על טוב ועל רע, על גירושים כואבים, טיולים לחו"ל, מותו של
החתול אביגדור, מה עודד מנשה היה בשבילם ועוד. כשהרכבת עמדה
לעצור, לא ידעו מה לעשות. הם לא רצו שזה ייגמר, הם ידעו שאם
ירדו מהרכבת לא יראו עוד אחד את השנייה. הרכבת של כל אחד מהם
תתקדם בשלה, במקביל, על פסי חייהם השונים, בלי יכולת לעצור,
לזוז, להתנגש. הם לא יכלו לתת לזה לקרות. לכן, נשיקתם הראשונה
לא הייתה מתוך פרץ עז של אהבה, אלא מתוך רצון חצי אנוכי לחבוק
את האחר לחיי האחרת, לשלב פסים מקבילים של רכבות, לשבור את
הרצף שסורטט על ידי מהנדסי החיים. שניהם התקדמו זה לעבר זו
בדיוק מושלם, נשיקתם אולי לא התחילה מאהבה, אך אחרי הדקה
השנייה שלה כבר לא היה ספק: מהרכבת הזו הם יורדים יחד.

תותי לא הגיעה ללוויה, וגם לא לשבעה. האורחים ובני המשפחה
ובעיקר אביו של יובל עמוס, הבהירו לעצמם ולאחרים במהירות, שזה
הרי ברור, זה קשה לה מדי. היא הרי כל כך אהבה אותו. כן, עמוס
צודק, קשה לתותי, אך הסיבה לקושי אולי קצת שונה מתיאוריו. תותי
לא הייתה עם יובל כאשר לבו נדם. הוא היה במארב בעזה. כל הצוות
שלו היה בטוח שהוא פשוט נרדם, רק כשהמפקד הגיע ותפס את יובל
בצווארון כדי להכניס בו קצת משמעת, הבינו את האמת השונה.
והמפקד הבין איך זה להאשים גופה בשבירת שמירה. תותי הייתה
ברגילה בביתה. בשנייה שבה לבו של יובל הפסיק לשאוב, לבה של
תותי עבד שעות נוספות, כמו גם לבו של תומר ששכב תחתיה. כאשר
אמו של יובל מסרה את החדשות האיומות לאמה של תותי, תומר הספיק
כבר להסתלק. וכשתותי קבלה את החדשות מאמה, היא הייתה בשלבי
הירדמות. מילותיה של אמה השתלבו בחלומה הראשון. בחלום, יובל רץ
באולימפיאדה, הוא מתחיל אחרון, אך תופס תאוצה ומאה מטרים לפני
סיום הוא כבר ראשון. בחמישים המטרים האחרונים, תותי עומדת
עירומה עם סכין בידיה, ויובל רץ לתוכו.

יובל לא יכול לטייל בעולם החיים, אך גם אם יכול היה, הוא לא
היה רוצה. שכן טוב לו שם, במקום אותו איננו מבינים. תותי
מטיילת בעולם החיים כבר זמן רב, היא לא יכולה לעזוב אותו,
מכריה יודעים שהיא ניסתה לעשות זאת פעמים רבות - אך ללא תועלת.
תותי תישאר כאן, בסבל, בקושי, בהרס שנקרא העולם, כך גם אנחנו,
או לפחות ברי המזל שביננו.