היא שקטה.
היא צוחקת.
היא תמה
וזכה
וטהורה.
לא ידעה גבר
לא ידעה אהבה.
אך בפנים היא זועקת
ליבה נקרע.
לא ידעה אהבה?!
סביבה האביב מוריק,
גשם קל בתורו יורד,
שוטף פגעי אדמה ואויר,
והיא גם
רצה החוצה,
מטה פנים לשמים
ידיים פרושות מאופק עד אופק,
כמו חובקת עולם,
אלוקים.
אך אין מחזיר לה חיבוק.
וליבה אט נמס,
התוכל לאהוב?


כמה קל
לכולם
להמשיך ללכת.


מליחות דמעותיה
נמהלת במתיקותו של הגשם הדק,
רסיסי ליבה הפצוע
מתמוססים באדמת ארץ,
שנכון לעכשיו לפחות,
היא הדבר הכי קרוב,
לליבה.

1.2.2008