"איזה שיר..." הוא נאנח ושפשף את מכנסי הטרנינג השחורים שלו.
זרקתי חיוך קטן ולא מחייב, מעיפה מבט מחלון המרפסת הפתוח,
מברכת בשקט את תל-אביב לערב טוב.
"איזה סולו בן-זונה, תקשיבי", לקח שאכטה משארית הסיגריה שנותרה
בין אצבעותיו. "אין... אין. כבר לא עושים מוזיקה כזאת היום."
ישבנו בשקט עוד מספר רגעים, רק שנינו ורוברט פלאנט. תנועת
המכוניות בחוץ כבר החלה להצטמצם וגוון סגלגל עטה את השמיים.
"את יודעת..." הוא זרק פתאום לאוויר, עיניו מזוגגות, מביטות אל
תוך החלל. "מה לא הייתי עושה כדי לנגן ככה. מה לא הייתי
נותן."
"אתה מנגן בסדר גמור..."
צחקוק קטן נפלט מפיו כשהוא התכופף לאפר את מה שנותר מהבדל, "יש
'בסדר גמור' ויש... 'בסדר גמור!!!'" הוא הנהן לכיוון התקליט
המסתובב. משכתי בכתפיי, מה אני כבר מבינה במוזיקה.
פייד אאוט, והמוזיקה לאט-לאט נחלשה. חיכיתי כמה רגעים לוודא
שזה באמת הסוף. שקט הציף את הדירה הקטנה בדיוק כשמשב רוח קרירה
נכנס פנימה.
"על מה את חושבת?" הוא זרק פתאום אל תוך הדממה.
שתקתי. סובבתי את פניי אליו וזרקתי עוד חיוך סתמי ואופייני.
"סתם... לא חושבת על כלום."
"בטח יש משהו שעובר לך עכשיו בראש..."
יש כל כך הרבה שאני לא מצליחה לעקוב, חשבתי לעצמי. נאנחתי,
"באמת שום דבר. מהורהרת." שוב סובבתי את הראש לכיוון החלון.
"לא קר לך?"
"קר."
הרגשתי את העיניים שלו בוהות לי בגב.
"להביא לך סווצ'ר מהחדר?"
נענעתי את ראשי מצד לצד. בעודי עוקבת עם המבט אחר יונה שעברה
מעץ אחד לשני וחוזר חלילה, יכולתי לשמוע מאחורי את המצית נדלקת
שוב, ואחריה את נעלי הבית שלו מדדות לכיוון הפטיפון, כשצלילי
הפתיחה מתנגנים להם שוב ברקע.
"בוא'נה, אף פעם לא ימאס לי מזה..." הוא נזרק שוב על הספה ושאף
את כל החיים מהסיגריה בבת אחת. מההמהומים העדינים והשקטים שלו
כבר התעלמתי.
"איך, איך אפשר שלא לבכות מלשמוע את זה?!" הוא פלט לאוויר
ונאנח בקולניות.
בחנתי את כוס הקפה על-ידי שכבר מזמן הספיק להתקרר. מזווית העין
ראיתי אותו עצום-עיניים, מרקיד את הראש מצד לצד בהתאם
למוזיקה.
"אי אפשר... באמת שאי אפשר" עניתי בשקט וסובבתי שוב את הראש
לכיוון החלון.