כשהייתי בן 15 או 16 התחלתי לקרוא על הודו. נמשכתי לטקסי המוות
שליד נהר הגנגס. האש, העשן שיוצא מגופות המתים. פיזור האפר על
המים. הרחצה. הקדושה של המים. העזובה. הפרחים. העוני, האמונה
האחת, הבלתי מתחלקת. אין ספק. פעם כבר הייתי כאן, בהודו.
היום הראשון שלי בהודו, החל עם פרופ' סרירמש מרצה הודי שפגשתי
לפני עשור כאן בביתי בישראל, בו שהה עשרה ימים. סרירמש מומחה
לניהול ותקשורת ומלמד בארה"ב, סינגפור, נמצא בשבתון כרגע
ומתכנן
ללמד שוב בארה"ב או ניו זילנד... גר כ 140 קילומטר מהכנס
באוניברסיטת בנגלור, שהזמינה אצלי הרצאה.
בזכותו אני מחליט לנסוע להודו. קודם מוזמן להרצות באוניברסיטת
בנגלור על "תיאטרון מדעי"... אבל בלי הזמנתו האישית של סרירמש
לבוא ולגור בביתו, עם משפחתו, לא הייתי נוסע. זה נחשב נס
בעיני. איך זה שהוא גר כה קרוב לאוניברסיטה שהזמינה אותי? הרי
הודו היא יבשת ענקית!! ואולי זה בדיוק להיפך, האוניבריסטה
הזמינה אצלי הרצאה כי סרירמש גר לא הרחק ממנה? אני צריך לחשוב
על זה! אולי יש לכם רעיון?
איזה תענוג האיש הזה. הוא ואחיו מזמינים אותי למסעדה. במסעדה
חושך, רק נרות. איזה סגנון ייחודי. חשבתי. מתברר שיש חושך בכל
מייסור. בכל העיר. האור דלק כעבור חצי שעה. הוא ואחיו מזמינים
לי עוד ועוד צלחות עם אוכל. למה ? הם בודקים את הטעמים שלי,
והיכולת או אי היכולת שלי לאכול אוכל הודי. אני לא מסוגל.
האוכל הזה גורם לי שלשול. לכן אני מקפיד על כל פירור. לאט לאט
מתברר מכל המנות האין-סופיות, שהאוכל היחיד שמתאים לי הוא דברי
מתיקה. עוגות, קרפים מתוקים.
אני מתחבר אל סרירמש ידידי, ואל משפחתו וחי עימם שתי לילות שני
ימים מלאים ומתחבר לעולם מאוד מוכר מן העבר המאוד רחוק שלי. לא
זוכר פרטים רק תחושות חזקות מאוד מאוד, שהכל ידוע, את זה כבר
חוויתי. את הסבל, את העוני הנורא, את הליכלוך, את הזיהומים.
כבר פעם הייתי כאן, על פי הדז'ה וו הצרפתי.
- "המונית תעלה לך 50 דולר הלוך 50 דולר חזור לאוניברסיטה".
הוא אומר לי בטלפון. במציאות בתום יומיים הוא מגלה לי שהם כבר
שילמו לנהג המונית. זה מרגש. יומיים של סיורים. פגישות ברחובות
ומתן "בסתר" לעניים... אני נותן 10 רופי לכל מבקש. סרירמש אומר
לי שאני אתרושש מכספי, ואני ממשיך לתת לעניים, לכל מי שפונה
אלי. ואז, באמת לא נותרו לי יותר שטרות קטנים. וראה זה פלא,
סרירמש נותן במקומי ומסרב לקבל החזר. איזו נשמה נעלה.
פרופ' סרירמש, ההינדואיסט שלי, קם כל בוקר בשעה 5 לפני זריחה.
ריצה של שעה. ויוגה עם תפילות עוד שעתיים.
- "כמה שאתה רזה", אני אומר לו. "כמעט לא הכרתי אותך". בלילה
הראשון המוני אדם ברחוב.
- "הם הוציאו את האלוהים שלהם לטיול", הוא מסביר לי. איזה
יופי, איזה כישרון, איזה ריקודים, כמה צבעים מרהיבי עין. כיף.
אפילו אלוהים שלהם יודע שהגעתי לביקור... האף הסנובי מתחיל
להתרומם לי על הפנים...
בתום הרצאותי באוניברסיטה, רציתי לנסוע לאורוביל, מרכז רוחני
שבו מדברים צרפתית. לא רחוק במושגים מערביים. רק כמה מאות
קילומטרים מהאוניברסיטה. אך מתברר שהנסיעה לשם היא יום שלם.
אולי אפשר לנסוע בלילה, לפגוש ביום ולחזור בלילה...
נהג המונית מציע לי פונה... פונה זה אושו. אושו בכלל מחוץ
לתחום שלי, אני מכיר את ספריו כבר שנים רבות. לא תואם אוריאל
כלל וכלל.
נהג מונית נוצרי בן 28 שנים קובע את דרכי. פרופסור לפסיכולוגיה
עוזר לי בהשגת כרטיס טיסה די מיידי, באמצעות האינטרנט הכל כך
משוכל אצלם.
מסעי המזעזע במונית ההתפראות של נהג המונית בבנגלור. הוא מזנק
לכל פינה פנויה בכבישים, והיישר אל שדה התעופה. מוסיקה רועשת,
וזינוקים לכל עבר, אפילו עובר על הקו הלבן באמצע הכביש, ללא כל
פחד. כולם מצפצפים לו והוא לכולם. מוסיקת כבישים.
הם לא מתרגשים מכלום, נהגי המוניות הקשוחים. הנחמדים. כמה הוא
שמח שגם אני זז ורוקד לי, עם המוסיקה המודרנית ההודית הבוקעת
מן התקליטורים שלו.
כעבור 3 שעות אני במרכז אושו. בדיקת אידס. רגע, למה בודקים כאן
אידס ? יש סכנה מאחרים ? יש כאן איזה ניסיון להשכיב את כולם ?
ממש מפחיד. למה לא מאפשרים לי להיכנס, ודוחים אותי בלך ושוב...
לבסוף כן מאפשרים... מוזר. אחרי שהרמתי קול וכעסתי.
לאחר זמן מה אחד הוותיקים שהכיר את אושו לפני עשרים ושתים שנים
אומר לי שזו השיטה של אושו. לתת תחושה שלא רוצים אותך, כדי
שתוכיח שאתה מאוד מעוניין. ואני אמרתי:
- "או קיי, אם אתם לא נותנים לי להיכנס אני חוזר אלפיים
קילומטר חזרה לישראל". כששמעו ישראל, הזמינו את האחראית
הברזילאית.
-"היא יודעת כמה מילים בעברית." אמרו.
עלי לקנות שתי שמלות. ללבוש את השמלה בצבע בורדו, תחילה, ובערב
את הלבנה. קצת מוזר לי לחזור ולהיות שחקן תיאטרון כמו פעם.
ללבוש את השמלה הלבנה אף צבע אחר.
ידידי הוותיק באשראם הוא ממוצא אוסטרי, חי חצי שנה בהודו וחצי
שנה באוסטריה. אשתו הודית מקסימה, ציירת בינלאומית, יפהפיה.
הוא מעיר לי שעלי להסתיר את הצבעים האחרים. דהיינו צווארון
חולצתי. הוא נותן לי את השל הלבן והיקר שלו.
אנחנו מדברים. הוא על אושו. הרי אני חוקר תיאטרון מדופלם, באתי
לחקור עוד מימד של ריטואלים תיאטראליים במסגרות דתיות של
תנועות רוחניות. תחום שאני עוסק בו שנים רבות.
המקום מלא צעירים, אולי 500 צעירים יפים, חסונים ובעלי אמצעים.
כי המחירים כאן לא זולים. לשלם על השמלות, לשלם בכניסה 130 שקל
וכל יום עוד 50 שקל. הדרים במרכז עצמו משלמים 120 דולר ללילה.
ועוד צריך לשלם על האוכל. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו. אבל
האוסטרי שמעולם לא עבד, אין לו בעיה עם כסף. אז למה אין לו
ילדים...
מישהי אומרת לי שיש כאן בית זונות. אני לא רואה כלום. לא זונות
ולא בית עבורן. כנראה שעצמתי את עיני מלראות את סיפורי האהבה
באשראם של אושו. כנראה שצריך לפקוח את עיני.
אני לא מתחיל עם אף אחת. האם אני שייך למגמה הרוחנית של המרכז
הזה ולא מסוגל לראות מיניות... מתוך מאות התלמידים האלה נמצאים
כאן כ30 עד 50 ישראלים שבאים לפעמים לחודש, חודשיים, לפעמים
לחצי שנה ולפעמים כמוני ליום או יומיים רק כדי להריח.
אני חושד בשיטה של המרכז. ישראלית צעירה, בתולה, באה והתאהבה.
הוא שכב איתה לילה או שניים ועזב אותה לכאביה. היא עוד תשוב.
כמו בשיר של הקיבוצניק שעוד ישוב. הם מחדירים בה אהבה ושנאה
וכאב. והיא עוד תשוב למרכז הזה שוב ושוב, כדי לנסות לתקן את
כאבי הנשמה שלה.
בארץ, במשך מספר ימים, יש לי חלומות שבאים מפונה. האם הם
מסוגלים לשלוח לי חלומות? האם הם עושים לי שטיפת מוח? האם הם
שולחים לי הזמנה לשוב אליהם?
ישראלית אחרת כבר 11 שנים כאן. אחרי שאושו נפטר, הוא הופיע
אצלה בחלום. היא גרה אז בתל אביב. האם היה מסוגל לעשות זאת גם
בחייו או רק לאחר מותו? האם יש שם מישהו אחר שמסוגל לבצע זאת
בשבילו? מישהו המופיע בחלומה בדמותו של אושו ומזמין אותה...
וכשהיא פוגשת אותי בדרך בין הרצאה לריקוד, בין סדנת מודעות כזו
או אחרת, היא מתלכדת אל תוך גופי בגמישות גופנית מופלאה. האם
היא מתחילה למשמש אותי? האם היא מתאחדת עימי גופנית. האם זו
עוד שיטה למשוך חדשים להישאר במרכז הזה? אנחנו מתחבקים ואני
אומר לה:
- "עבדת יפה על הגוף שלך ועידנת אותו". היא מסמיקה. האם גם אני
אשוב לכאן כדי לפגוש אותה שוב? או אולי עדיף שניפגש בתל-אביב?
2008 |