הייתי קם כל בוקר, בסביבות אחת בצהריים, מזיז את הר העיתונים
שהצטבר עם הזמן על המיטה שלי בחדר והולך לשבת בשולחן במטבח.
אימא שלי הייתה מברכת אותי בברכת הבוקר טוב שלה:
דוחפת לי את מדור הדרושים מתחת לאף בין הטוסט, הגמבה והגבינה
הלבנה.
בעיניה, הייתה זו עובדה מדאיגה שאני רובץ כבר חודש וחצי אחרי
השיחרור בבית, לא מגולח ובאותה חליפת טרייניג שפעם היית יכול
לקרוא לה אדומה והיום קיבלה גוון חום-ורוד כזה.
היא אמרה שאם אני לא נוסע לטיול במזרח עם מיכאל, אז כדאי שאני
אמצא לי מקום עבודה.
וגם שלא נעים לה שאני יושב כל היום בבית ומזניח את עצמי, כי
כואב לה עלי - אלה היו המילים המדוייקות שלה.
אחרי כמה ימים כבר אכלתי את ארוחת הבוקר שלי בבית הקפה
שבפינה.
עכשיו אני מבין למה אבא שלי תמיד אומר שהיא יכלה להיות חוקרת
בשב"כ, כי גם אותי היא הצליחה בסוף לשבור.
אבל אז עוד לא היה לי כוח להתמודד עם כל המצב החדש הזה -
האזרחות.
אנשים רואים בזמן השירות שלהם את האזרחות כ"משחרר הגדול".
כאילו ברגע שתחזור לבגדים הרגילים ולחוקי המדינה הפחות מחמירים
תקבל גם משרת מנכ"ל, משכורת של חמש ספרות ומזכירה אישית.
אבל המציאות הייתה הרבה פחות זוהרת ואחרי שלוש שנים בדקרון,
הייתי סתם עוד חייל משוחרר ללא ניסיון קודם בעבודה.
כשעברו כמה ימים ונמאסה עלי ההליכה היומית ברחובות העיר, קמתי
מוקדם בבוקר.
הפעם באמת מוקדם - שש וחצי בבוקר.
ארזתי תיק עם שק שינה ולקחתי את האוטובוס לתחנה המרכזית.
אחרי הטיפוס האינסופי לקומת האוטובוסים, קניתי כרטיס וניגשתי
למסוף אילת.
בדרך ראיתי חיילים נדחפים לתוך קו אוטובוס צפוף במיוחד.
זה גרם לי להרגיש קצת יותר טוב, הידיעה שאני כבר לא חלק מכל
הטירוף הזה.
לפחות עד צו המילואים.