אבא שלי לקח אותי לטיול בת מצווה באירופה. הוא, אני ורכב
שכור קטן. אני בתפקיד הנווטת. אבא נוסע לפי ההנחיות שלי, כי
אני מלכת הטיול. לאחר שבוע באיטליה, תחת צילו של עץ ענק, אני
מראה לאבא שלי את דרך המעבר לשוויץ. אני רוצה לראות את ההרים
המושלגים והבתים עם השפיץ.
אבא שלי מהנהן בהבנה, אבל משהו מציק לו. שבוע ימים הוא רואה
שלטים עם חץ מתחת לכיתוב ולא מבין מה זה.
כתוב שם סנסו-אוניקו באותיות לועזיות. בהתחלה הוא חשב שזה מסמן
איפה לפנות לתחנת דלק, אבל גילינו שזה לא נכון. ההשערה השניה
הייתה שזה מראה את הכיוון לשירותים ציבוריים. שבוע שלם והשלט
הזה נשאר בגדר תעלומה.
         דווקא עכשיו כשאני כבר מדמיינת את ההרים שאלכסנדר
הגדול חצה עם הפילים שלו, אבי נהיה עקשן.
"אני לא עוזב עד שאני לא יודע מה זה סנסו-אוניקו."
"אין לנו זמן לחפש מודיעין." אני אומרת לו, כי רק במודיעין יש
דוברי אנגלית משונה.
ממולינו בצד שטוף השמש יש מזרקה, שפתאום מתפרצת ומתיזה מים
לגובה של בניין בעל עשר קומות, שנמצא מאחוריה. בקצה השפריץ של
המים אני רואה שעון גדול.
אחת עשרה ועשרה.
מעבר לכביש לפני המזרקה עומד לו דוכן לבגדי נשים, מהסוג שאפשר
למצא גם אצלינו. עודפים סוג ב' במקרה הטוב. אני חוצה יחד עם
אבא.
"כאל אסטה סנסו אוניקו?" הוא שואל את המוכר. אני לא בטוחה שכאל
אסטה, זאת הדרך לשאול מה זה באיטלקית, ואולי גם לא אבא שלי,
אבל הוא מנסה.
הרוכל/מוכר גבר רחב שנראה מבוגר מאבי, תוקע בו עיני עגל. מפיו
פורץ שצף קצף של איטלקית בלי לקחת אויר, אבל תנועת היד שלו
מובנת מאד. כל מה שהוא כנראה אומר, זה "לא מבין כלום." או לא
מבין מה אתה רוצה, או מה אתה רוצה לקנות. או אין לי זמן
לשטויות שלך.
אבא שלי מרגיע אותו בתנועת אצבעות שצופפות של "רק רגע." אבא
שלי מוציא מכיס מכנסיו נייר לבן, ומכיס החולה עט. הוא מצייר
סימן שאלה גדול, ולידו הוא מצייר את האותיות SENSO UNICO עם
החץ שמתחת. מהארנק הוא מוציא שטר איטלקי ומושיט את שניהם לאיש.
אני מבינה שהשטר זה מין סוג של תשלום בעד הזמן שאבא שלי גוזל
ממנו. הציור בפרוש מובן.
NO NO NO NO אומר האיטלקי רחב הצוואר, ודוחף את השטר לכיס
החולצה של אבא בכזאת החלטיות, שאני שומעת את התפירה של הכיס
נקרעת. הוא לא מוכן מוכן לקבל על זה כסף ופניו מאדימות מרוב
כעס. הוא דוחף את הנייר עם השאלה לפרצוף של אבא המבוהל, ומסביר
לאבא במרץ רב מה זה סנסו אוניקו. הבעייה שאי אפשר להבין מילה
ממה שהוא אומר. רק השאלה "קפיש?" בסוף המשפט מובנת גם לי.
"מבין"
אבא שלי אומר בינו לבין עצמו "לא קפיש ולא בטיח." אבא שלי
מחליט להיות חנוך רוזן, ועושה הצגה שלמה של פנטומימה. גם אני
לא מבינה מההצגה כלום אבל יש לי זמן להציץ בשעון שמאחורי
המזרקה. עברה רבע שעה של חוסר תקשורת. פלא פלאים אבל מתברר שגם
האיטלקי חזק בפנטומימה, ועכשיו התור שלו לתת הופעה. האיש הכבד
הופך בבת אחת לקל רגליים כמו רקדן ברוקדים עם כוכבים. לא נעים
לי אבל אני פורצת בצחוק מתגלגל כמו שרק אני יודעת. האיטלקי
אומר לי "חה חה חה" יבש, וממשיך להסביר לאבא. הפעם הוא מפעיל
את כישרון החיקוי שלו, ומגרונו יוצאים קולות של מכוניות
אופנועים סירות ומטוסים. ברור מאד שהוא חזק במנועים באופן
כללי. חם לי ואני מצאה. השעון עובר את החצי, והמחוג של הדקות
מתחיל לטפס בעליה.
שתי נשים מתקרבות לדוכן. שתיהן עגלגלות ודי ברור שהדיאטה שלהן
מורכבת מהרבה פסטה ופיצה. הן ממששות ומפשפשות בין הבגדים.אחת
מהן פונה אל המוכר ושואלת משהו באיטלקית מתנגנת, שנשמעת כמו
קטע מאופרה. המוכר מפנה גבו לאבי ופותח בצרחות אל העגלגלות
כאילו יש לו מערכת הגברה בגרון. הוא צועק ומנפנף בזרועותיו,
כמו מנצח תזמורת. הפעם מתנועות ידו אני מצליחה להבין שהוא פשוט
מגרש אותן, כי הן מפריעות לו באמצא שיחה חשובה. הן עוזבות
נעלבות, והוא מחייך אל אבא בתוספת תנועות התנצלות בידיו, ושטף
איטלקית מתרפסת שמשלימה את בקשת "סליחה על ההפרעה.''
עכשיו הוא לוקח מאבא שמזיע, את הניר והעט. מתחת לדוכן הוא
שולף שרפרף ומציע לאבא לשבת. אבא מתיישב די מיואש, והאיטלקי
הופך את הדף ומתחיל לקשקש. המזרקה מפסיקה להשפריץ מים, מה
שמושך את תשומת ליבי שוב אל השעון. רבע לשתים עשרה. אני נעשית
רעבה, חם לי, ואני לא קיבלתי שרפרף.
האיטלקי מראה לאבא את יצירתו. יש לציין שהוא מצייר יותר טוב
מאבא. כנראה שיש לו גנים של צייר. כל האיטלקים נראים או כמו
אומנים, או דוגמנים. הנשים נראות או כמו דוגמניות, או משתתפות
בתחרות זלילה.
אבא בוחן את הציור תוך שהאיטלקי מצביע על כל מיני אזורים
בציור. תוך שהוא מסביר: ''סנסו אוניקו, סנסו אוניקו, סנסו
אוניקו.'' כל פעם בהדגשה וסלסול צמד המילים באופן שונה, שאולי
יהיה יותר קל להבנה.
כמעט שתים עשרה ופניו האדומות של אבי קורנות לפתע, כאילו היה
הפסל של משה, שראינו אתמול.
"אאאהההה! סנסו אוניקו !''
"סי - סי" אומר האיטלקי. ''סי, סנסו אוניקו.'' וידו הימנית
כאילו דוקרת למוות איזה דמות בלתי ניראת.''
השעון מצלצל שנים עשרה צלצולי פעמון בלתי נראה.
אבא פונה אלי.
"את יודעת מה זה סנסו אוניקו? סנסו אוניקו זה פשוט חד-סיטרי.
כל השלטים שראינו מראים שהרחוב חד סיטרי.''
"אז מה אתה רוצה ממני? לי אין רשיון נהיגה בין לאומי. לך יש
!''
"איזה מטומטם אני.'' הוא מודה ונותן לעצמו טפיחת כף יד על
המצח.
"סי, סי.'' אומר האיטלקי כמאשר את הצהרת הטימטום.
אבא שלי קד קידות תודה, והאיטלקי מוחה לו כפיים, ושניהם במקהלה
"סנסו אוניקו".
"חייבים לקנות אצלו לפחות חולצה, אחרי שבזבזנו לו כמעט חצי
שעה.'' אומר אבי.
אני מותחת שוב צווארי אל השעון שבקצה הבניין, ומתקנת. ''בדיוק
שעה אבא, בדיוק
שעה.''
"מאיפה את יודעת?'' שואל אבא, הרי עוד לא קניתי לך שעון. אמרנו
שנקנה בשוויץ.''
אני תוקעת אצבע באויר לכיוון השעון. גם אני מצטרפת אל
הפנטומימאים.
אפילו האיטלקי מסתכל לשם, ומכוון את שעון היד שלו. טוב, כנראה
שאין לו שעון שוויצרי.