ארבע קבוצות, שתים עשרה שולחנות, עשרים ושלושה תלמידים, חמש
מורות, מחנכת אחת, חשבון טוב מאוד, עברית קצת פחות. מהבית לכאן
חמישים ושמונה ביניינים. 25 דקות ברגל. 15 דקות באוטו, כולם
מגיעים בהסעה, אני הולכת ברגל. אבא אומר שזה יקר הסעה ולא
כדאי. אני מסכימה איתו. גם יותר נחמד ברגל. לא רק ביניינים, יש
גם 64 עצים. גם יש חתולים ברחוב. אותם אי אפשר לספור. יש חתולה
אחת שאני מזהה, בחצר של ביניין של אחד מהכיתה. לא זוכרת את השם
שלו, אבל לה קוראים לאה. אז זה אני המצאתי. היא לא יפה, אבל
אני אוהבת אותה. לפעמים גם 30 דקות ברגל כי 5 דקות אני נותנת
לה מהנקניק שבכריך שלי. אין לה נימוסים, היא שורטת ופעם אפילו
הורידה לי דם. אבא כעס ואמר לי לא להתקרב אליה. אני יודעת שהיא
לא התכוונה. בדרך כלל אבא צודק, בזה לא. גם בזה שעברנו לארץ
לא. למרות שהוא חושב שאני עוד אשנה את דעתי. אמא עדיין לא באה.
אבא אומר עוד שנה, אני לא מאמינה לו, הוא אמר את זה גם בשנה
שעברה. אני חושבת שהיא כבר לא אוהבת אותו. או שהיא מתה כי היא
לא מתקשרת והוא מדבר רק עם אמא שלה, בגרמנית, אז אני לא מבינה
כלום. לא עברית, לא גרמנית. ורוסית פה אף אחד לא מדבר. יש את
המוכר בקיוסק. הוא מדבר איתי ברוסית, גם מביא לי ספרים, כשאין
לי כסף הוא מביא לי מסטיקים. אם יש לי אני קונה לבד. תמיד יש
לו ריח של סיגריות, אבל זה לא מפריע לי כי חוץ מזה הוא ממש
בסדר. הוא לא שותה וגם לא מקלל. אחריי שאני מסיימת לקרוא ספר
אני מגיעה אליו, וכשאין לקוחות אנחנו מדברים. מה הבנתי, מה אני
חושבת. לפעמים אנחנו גם מדברים בעיברית, כי הוא חושב שזה חשוב
ושאני כבר שנתיים כאן וחייבת כבר לדעת טוב טוב. הוא גם זה שאמר
לי לכתוב בעברית ולפחות כשאני בבית ספר לנסות לחשוב בעיברית
בלי לתרגם מילה מילה. יש לו בקיוסק כסא קטן מאחורי הדלפק, אם
בא מישהו אני יושבת ואז כבר לא רואים שאני שם. אני לא רוצה
שאבא ידע שאני שם הרבה כי הוא יחשוב שאיוואן משוגע, גם איוואן
לא רוצה שיראו כל הזמן ילדה שם. הוא עלה לארץ כבר לפני עשר
שנים, לבד, רק אחרי שלוש שנים אחותו הצטרפה. אמא שלו הייתה פה
חולה והיה צריך מישהו שיטפל בה. חודש אחריי שהוא הגיע היא כבר
מתה אבל הוא נשאר. היה לה סרטן בכבד והיא הייתה צהובה וכשהיא
מתה הוא הרגיש שבוע שלם טוב כי סוף סוף היא לא סובלת, אבל
אחריי זה הוא כל כך התגעגע שנהיו לו סיוטים עד היום והוא שונא
צבע צהוב. אני אוהבת צהוב, לי זה גם מזכיר את אמא, אבל לא את
העור שלה, את השיער שלה, צהוב כמו השמש. לי יש שיער שחור כמו
לאבא, ועיניים ירוקות  כחולות כמו של סבתא. לאמא אני כמעט ולא
דומה. באופי קצת, עקשנית, וגם באף. לשתינו יש גם אותו כתם לידה
על הישבן, בצורה של עוגן.
איוואן רוצה לנסוע מכאן, אבל לא בחזרה לרוסיה כי גם שם לא טוב.
הוא חי שנתיים בקיבוץ ואפילו לשם הוא לא רוצה לחזור. אולי צרפת
כי יש לו שם חבר, פעם הוא צחק ואמר שיסע לאמסטרדם ויעשן עד
שהעולם יהיה טוב יותר. אותי זה לא הצחיק ואמרתי לו שאני לא
רוצה שידבר שטויות. הוא התנצל ואמר שהוא מקווה שאני אשאר כמו
שאני תמיד.
בהתחלה לא הייתי מספרת לאיוואן סודות, כי הרגשתי שהוא זר
מהקיוסק, הוא התחיל קודם כשסיפר לי איך פעם הוא כמעט הרג בן
אדם עם האוטו. אני סיפרתי לו שלפעמים עמוק בלב אני רוצה להרוג
את הילדים מהכיתה. פעם אחת הוא גם אמר שאם מישהו יפגע בי ואני
אתבייש להגיד לאבא, שאני אגיד לו ושהוא יעזור לי. נהיינו
חברים. אני בת 10, הוא בן 30. כשהיה בן 20 אני נולדתי, כשהיה
בן 25 עוד שיחקתי בשלג ביחד עם אחי אלכס. כשהיה בן 28 אני
עליתי לארץ והפסקתי לחייך. התחלתי לספור במקום לדבר. בהתחלה את
הימים עד שאמא ואלכס יבואו ואחריי שאלכס שבר את הרגל ואבא אמר
לי שכשיחלים הם יבואו התחלתי לספור חפצים. אחריי חצי שנה
נכנסתי לבית ספר ושמה הילדים לא טובים בחשבון. הם טובים בספורט
ובשיעורי חברה. כשמלמדים אותם ספרות הם ישנים וכשמלמדים חשבון
הם מפריעים למורה. אם לי הייתה שפה לא הייתי מתנהגת ככה. שמה
לא התנהגו ככה למורים. אם ילד היה מתחצף למורה אחר כך הוא היה
צריך לשבת בעונש הרבה זמן.
איוואן מכיר את לאה החתולה, אבל ראה אותה רק קצת, כי היא אוהבת
להיות בחצר של הביניין ההוא וזה מרחק של שני רחובות ולא רציתי
להרחיק אותה מהמקום שלה להרבה זמן. הוא בכלל לא אוהב חתולים
אבל אמר שאת החתולה הזו הוא מוכן לאהוב, דווקא בגלל שהיא
מכוערת ולא מנומסת - היא לא כמו כל החתולים ומותר לאהוב אותה.
איוואן הציע לי כשאני אהיה גדולה יותר לנסוע איתו, בהתחלה
הסכמתי סתם ואז הבנתי שאני מסכימה על באמת. בזמן האחרון אני
מרגישה שהוא מתכנן משהו, שמעתי אותו מדבר בטלפון על אונייה. אף
פעם לא נסעתי על אונייה, הדבר היחידי שאני יודעת זה שהנסיעה
עושה רצון להקיא ושסבתא נסעה באונייה כשהיא ברחה מהנאצים. גם
על הנאצים אני לא יודעת הרבה, אני יודעת שהייתה שואה ושנהרגו
הרבה יותר רוסים מיהודים. את זה הישראלים פה לא יודעים. פעם
אמרתי את זה ביום השואה ואמרו שאני משקרת או שההורים שלי שיקרו
לי. בחוץ לארץ עדיין שונאים יהודים ומי שלא יהודי ברוסיה היה
מסתכל עלי מוזר. כשעליתי לארץ הבנתי למה כל כך שונאים אותם.
אני גם חושבת שהדת היהודית מטופשת, אני לא מבינה למה כולם
מתנהגים רע לכולם וביום כיפור הופכים להיות צדיקים ומאחלים אחד
לשני "גמר חתימה טובה" יום אחריי זה כבר ממשיכים להתנהג כמו
תמיד ומחכים ליום כיפור של שנה אחריי לבקש סליחה.
כשהגעתי לארץ היה את הילד מהביניין של לאה, הוא ראה אותי משחקת
עם לאה ואז ישב לידי ודיבר איתי ובקושי הבנתי אותו, הוא הצביע
על לאה ואמר "חתולה" אני חייכתי ואמרתי "קושקה" הוא שאל אם זה
כמו קישטה ואני צחקתי ואמרתי "לא, זה כמו שאמרת חתולה אז ככה -
קושקה" ואז באו ילדים והוא ראה אותם ופתאום התחיל לצעוק עלי
ולאה נבהלה ושרטה אותי והוא המשיך לצחוק ולצעוק ואז בא ילד
וזרק עלי חול ושם שמעתי בפעם הראשונה "תחזרי לרוסיה" ואני
אמרתי לו "אין לי איך לחזור" והוא אמר לי שאני מסריחה ומלוכלכת
מחול ושאני יכולה לחזור דרך הפתח של הביוב. אני לא בכיתי, אני
קמתי והלכתי. חודשיים אחריי זה התחילו לימודים והילד הזה הוא
איתי בכיתה ובהתחלה הוא לא אמר כלום, אבל כשהגיע יום כיפור הוא
התקשר אלי וביקש סליחה ואמר לי שהוא רוצה שאני אסלח לו ושנהיה
חברים. לא כמו חבר וחברה אבל כמו מי שלא שונאים אחד את השני.
אני אמרתי לו שחברים כמוהו רק מסכנים צריכים ואומנם אני עולה
חדשה, אבל לא מסכנה. הוא נעלב ואמר שרק בגלל שזה יום כיפור הוא
לא מקלל אותי ושעד עכשיו הוא חשב שאני נחמדה אבל שכנראה כולם
צודקים ושכל הרוסים אוהבים רק את עצמם. אמרתי לו שאני לא יודעת
אם כל הרוסים אוהבים רק את עצמם, כי אני לא מכירה את כל
הרוסים, אבל אני יכולה לאמר שאני אוהבת את עצמי, ורק בגלל זה
אני לא רוצה להיות חברה שלו, אם הייתי שונאת את עצמי אולי
הייתי רוצה אותו לידי. ואז שמעתי את אמא שלו שואלת עם מי הוא
מדבר והוא ניתק.
איוואן אומר שהילד הזה אוהב אותי. יכול להיות, אבל לא אכפת לי.
אולי בעוד כמה שנים כשהוא יגדל הוא יהיה נחמד ובטוח שהוא יהיה
יפה, אבל עד אז אני לא רוצה קשר איתו ואני לא רוצה לשמוע שום
"חבל".
לפעמים אני חולמת שאיוואן מנשק אותי, לא מתוך חלום בלילה,
כשאני ערה ומסתכלת לו לתוך העיניים, הוא אמר לי שהוא היה רוצה
שאני אהיה גדולה יותר בכמה שנים, שאלתי אותו למה זה חשוב ומה
ההבדל והוא אמר שהוא לא יודע להסביר. אני אמרתי לו שהוא יודע
להסביר ושהוא, כדבריו, רב אומן במילים ושאם הוא לא אומר לי זה
כי הוא לא רוצה להגיד לי. הוא הוריד את העיניים ושאלתי אם זה
בגלל החוק. הוא אמר שגם. "אני לא מאמינה לך. למי יש לי לספר?
המשטרה לא תגיע אליך. אתה לא אוהב אותי באמת, אתה חושב שאני
אחות שלך. אני לא מחפשת אח גדול, יש לי אח אחד וזה מספיק"
הוא שאל אותי אם אני חושבת שגם אלכס וגם אמא מתו ואני אמרתי לו
שלא יעביר נושא. לקחתי את הילקוט שלי והלכתי. אבא ראה שאני
כועסת בבית ואמרתי לו שזה בגלל הבית ספר ושהוא טועה כשהוא אומר
שהכל יהיה בסדר. הוא נישק אותי במצח. אני אוהבת את אבא שלי.
הוא יודע שלא תמיד צריך מילים. הוא ישב איתי מול הטלויזיה שעה
ואחריי זה הוציא שח. את רוצה לשחק? שאל. אני תמיד מפסידה,
חייכתי אליו ובכל זאת הסכמתי. זאת הפעם הראשונה שניצחתי וגם
ידעתי שהוא לא וויתר לי. שיחקנו הרבה זמן וכשניצחתי הוא נהיה
אדום. ברוסיה הוא היה אלוף, הוא אמר שאני לא ילדה רגילה, ואני
אמרתי לו שהוא לא אבא רגיל ואז הוא חיבק אותי. ישבתי לו על
הרגליים ואז הוא לחש לי מאחוריי האוזן שמחר הוא יסע ולא יהיה
בבית שבוע. אז הבנתי למה הוא היה נחמד כל היום, קמתי בלי
להסתכל עליו וטרקתי את הדלת.
"בובה שלי, השכנה אמרה שתבוא כל יום בצהריים אחריי בית ספר
ותכין לך אוכל, וגם אני מבטיח להתקשר כל יום. פעמיים ביום
ואפילו שלוש פעמים. את יודעת שלפעמים אני צריך לנסוע מהעבודה
ועכשיו אני רוב הזמן בבית ולפעמים אני חייב לסוע"
"אז תעבוד במשהו אחר" מלמלתי והתיישבתי צמוד לדלת, הרגשתי שהוא
גם מתיישב בצד השני "אין משהו אחר מתוקה, אין. תפתחי את הדלת.
לא הכל רע. לא תמיד רע. אל תהיי כמו אמא שלך כי בחיים יש גם
הרבה דברים יפים. את תגדלי ותביני את זה ותראי את זה. יש אהבה,
יש תקווה, רק צריך לדעת לאן להסתכל."
כשהוא הלך לישון התקשרתי לאיוואן הבייתה, בהתחלה הוא קצת כעס
שאני מתקשרת הבייתה, הוא אמר שאחותו ישנה. אמרתי לו שאבא נוסע
מחר ושאני לא רוצה לישון לבד בלילה. יום אחרי הוא בא אלי,
אחריי ששושנה הלכה. ישבנו בסלון ואז עברנו לחדר של אבא עוד
הייתה שעה מוקדמת אבל נשכבנו במיטה, התחבקנו. היו שתים עשרה
שעות עד הבוקר שהייתי צריכה להתארגן לבית ספר, וכל השתים עשרה
שעות האלה רק עשיתי את עצמי ישנה. אני יודעת שגם הוא לא ישן
באמת. יום אחריי זה הוא שוב בא ושוב התחבקנו, הוא שאל אם הוא
לא פוגע בי ואם הוא לא עושה משהו שאני לא מסכימה. אמרתי לו
שאני אפילו לא מוכנה לענות לו על זה כי הוא מכיר אותי וכשהוא
יפגע בי הוא ידע ולא יצטרך לשאול. בלילה הזה כן נרדמתי ומידי
פעם הרגשתי שהוא מלטף לי את השיער. יום אחריי זה ראיתי את
אחותו בקיוסק, פעם כשרק שמעתי עליה פחדתי שהיא אישתו, אבל
אחריי שראיתי אותה הבנתי שאין לי ממה לפחד. הם נראים בדיוק
אותו הדבר רק שהיא בחורה וקצת פחות נחמדה. היא דיברה אליו
בתוקפנות והוא כל הזמן החזיק לה את היד, ניסה להרגיע אותה,
שמעתי אותה אומרת שהיא לא רוצה שהוא ילך לכלא ושהוא צריך
להיזהר יותר. בלילה הוא בא אלי, והפעם הוא לא חיבק. הוא ישב על
הספה בלי לזוז, בלי לחייך.
"אתה צריך לעזוב?" שאלתי אותו ועיניו הבריקו, הוא הנהן בראשו.
"למה?"
הוא הסתובב אלי ואמר לי את מה שאני כבר ידעתי. הבן אדם שהוא
דרס, לא כמעט נהרג, אלא נהרג במקום. ואני גם יודעת שהוא עשה את
זה בכוונה, את זה הוא לא אמר לי, אבל הבנתי לבד.
"קח אותי איתך."
יום אחריי הלכתי לבית ספר כרגיל וכל היום התרגשתי, הוא עדיין
לא החליט שהוא מסכים שאני אבוא, אבל אני כבר החלטתי וזה מספיק.
פעם אחת הקאתי בשירותים של הבית ספר מהתרגשות, ילדה אחת שמעה
אותי והלשינה למורה. אמרתי שזה בכלל לא נכון ושאני מרגישה
מצויין. בדרך חזרה הבייתה עברתי דרך לאה להיפרד, ראיתי שהילד
נותן לה אוכל, כשהוא ראה אותי הוא התרחק ועמד בצד כשהוא מסתכל
עלינו. ניגשתי אליה "הייתי לוקחת אותך איתי" לחשתי לה "אבל אז
זה פשוט לא הוגן בשבילך. פה זה הבית שלך. אני לא אחזור, אבל
אני לא אשכח אותך, מקווה שגם את לא תשכחי אותי" הילד התקרב
אלינו. "אמא שלי אומרת שעוד מעט לקושקה יהיו גורים" חייכתי ואז
אמא שלו קראה לו. עומרי. זה השם שלו. "אני קוראת לה לאה, אתה
יכול גם להשתמש בשם"
כששושנה הגיעה לא יכולתי לאכול ואמרתי לה שהיה יום הולדת לילד
מהכיתה ושהביאו הרבה עוגות וממתקים ושאכלתי כבר הרבה. היא אמרה
שהיא שמחה כי היא מאוד ממהרת, היא שאלה אותי אם אני אסתדר לבד
כל היום. אמרתי לה שכמובן. היא השאירה לי 50 שקל ואמרה שזה
מתנה. "אני לא צריכה" אמרתי והיא ענתה שמתנות לא מחזירים.
בערב איוואן התקשר להיפרד, גם לו לא אמרתי כלום. אחריי השיחה
לקחתי את התיק ואת הכסף, השארתי פתק בבית שימסרו לאבא שאני
אתקשר ושלא ידאג ושהכל בסדר. נסעתי בשני אוטובוסים שונים
וירדתי בתחנה של הנמל. רצתי עד שראיתי אותו יושב בתוך סירת
מפרש קטנה.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי אותו. הוא לא היה מופתע לראות אותי,
רק חייך. "זה משנה?"
עליתי על הסירה, בפעם הראשונה בחיים. התחלנו להפליג ולהתרחק
מהנמל עד שהאור היחידי שהאיר עלינו בא מהכוכבים. ישבתי על
הברכיים ואיוואן התיישב באותה צורה מולי, הוא ליטף את פני ואני
עצמתי את העיניים, יכולתי להרגיש את הנשימות שלו על האף שלי
ואז את השפתיים שלו נוגעות בשפתיים שלי ללא תזוזה. "אנה" הוא
לחש ואז לקח את שתי ידיו והניח על מותניי "את יודעת מה את
עושה, אנה?"
"זה משנה?" עניתי והתחלנו להתנשק, הלשון שלי מלטפת את הלשון
שלו, הידיים שלנו נפגשות ומתפצלות ונוגעות, סירה אחת, מפרש
אחד, גורל אחד, שתי נשמות.