היא לא מרוצה מעצמה. מביטה שוב במראה וחושבת שהיא יכולה להיות
יפה, רק אם השיער לא היה קופץ ככה ורק אם פצעי הבגרות שהחלו
למלאות את מצחה היו באורך פלא נעלמים. ורק אם החזה לא היה קטן
ורק אם היא היתה טיפה יותר רזה, ממש טיפה, אולי קילו שנים.
מעצבן אותה גם שהיא לא מיוחדת, אין בה שום דבר אחד קטן שמבדיל
אותה מן האחרים, שכשיזכרו אותה, יזכרו אותה מכיוון שיש לה
כישרון מיוחד למשהו בלתי רגיל, בשביל שכשהיא תביט בעצמה בפעם
הבאה במראה היא תוכל לדעת שזאת היא ולא יוכלו להחליף אותה
במשהיא אחרת.

היא רק לא מבינה שהיא יפיפיה ובדיוק במשקל הנכון, וזה שהיא
הסתפרה לא מזמן ושמה מייק-אפ והולכת למכון כושר לא משנה אותה,
כי היא בדיוק מה שהיא צריכה להיות. גם זה שהיא ניסתה להיות
נחמדה וחברותית יותר עלה לה בכמה מן חברותיה הטובות ביותר.
היא גם ניסתה למצוא לעצמה כל מיני כישרונות חבויים, מה שלא כל
כך הצליח, כי כל פעם או שזה שיעמם אותה או שהיא לא הצליחה או
שהיא כבר שכחה מן הדבר. היא ניסתה לנגן על כלי כל שהוא, ניסתה
לתפור, ניסתה לסרוג, ניסתה לצייר, הייתה בכמה וכמה חוגים...
ולא הבינה שכל שהיא מה שהיא צריכה לעשות זה רק להיות עצמה.