כשרוח הבוקר הקרירה ורשרוש עלי השלכת על המדרכה מחוץ לביתי
העירו אותי, גם אתה התעוררת.
לא לידי כמו פעם, אלא היכן שאתה נמצא - רחוק ממני.
התהפכתי לצד השני ודמיינתי אותך שם, מה אם באמת היית שם ולא רק
במחשבתי?
מה אם היית שם; רק שעיניך היו עצומות וחיוך של נחת מעטר את
שפתיך?
מה אם...מספר החלומות , בהם ביקרת אותי היו פתאום הופכים
למציאות?

אילו היית שם באמת, הייתי מוכנה להתבונן עלייך , אף עד הרגע
שתבחין בכך.
אני בטוחה שהיית מסמיק או נבוך מהעובדה שבמשך כל הבוקר "בחנתי
אותך".
אולי בעצם היית "משתף פעולה" ומחבק אותי - כפי שחיבקתי אותך,
חיבקתי את הריק, אותו מקום לצידי שנותר קריר בבקרים...ובכלל.

מצטערת במקום כלשהו על אותן מילים שלא אמרתי, אותן מילים שהיה
בהן יותר כוח מאשר היה בי איי פעם, מילים שהיו אומרות הרבה
יותר מהעיניים,
העיניים ששכחת כיצד לקרוא מבעדן, אותו מבט שהכרת פעם, אבל
עכשיו זה כבר לא הזמן המתאים, ואולי הוא מעולם לא היה כזה.
רחוקי שלי, לפעמים אני מרגישה אבודה ושלא נותר דבר מלבד חלומות
מנופצים, אבל כשאני מרגישה את סוג הבדידות הזו, מתגנבת אליי -
אני נאחזת בזיכרונות, משהו שאיש לא ייקח ממני.
לצערי?
אין לדעת, לא בחרתי את מה שנשאר ב"קופסה הזו".

פורצת את הקופסא, שנעלתי מזה זמן רב וחשה שוב בחמימות שלך,
עוטפת אותי, עוטפת את מה שנותר בי עוד ולא ננעל, כמו כל השאר.
מלטפת, מלטפת כל נקודה שזקוקה לכך.
אוספת, אוספת כל דבר מיותר שעלול למוטט את מה שבניתי מסביבי
ומבפנים.

אני מאמינה שהשתיקה שלי היא חצי מרשם, אולי יום אחד, יום בו
אמצא את בית המרקחת הזה,
במקום כלשהו, בחלום או במציאות, הכל ישוב אל מקומו.

והשתיקה שלי?
תשתוק.