אני חולם עכשיו

שוב,
דרך הרחוב הכי ראשי בעיר
אימא מלווה אל בית הספר היסודי.
אל בית ספר שלמדתי בו כל כך הרבה
ולאו דווקא במסגרת מערכת השעות.
אני זוכר שהיא קצת כעסה עליי בדרך.
כשהגענו מרחק ראייה מבית הספר.
לאותו מקום קבוע שממנו היא הרשתה לי להמשיך לבד.
הזכרתי לה שוב בכמעין טקס,
"אימא, מכאן אני יכול להמשיך לבד".
היא הסתובבה בלי להגיד שלום.
והתחילה ללכת חזרה הביתה.
מהר נתתי לה נשיקה בלחי ואמרתי לה תודה.
תוך כדי שהיא ממשיכה להתרחק ממני,
אני חושב שראיתי אותה מחייכת.

אני מתעורר ביבשת אחרת
בבית שהוא לא שלי
ומתחיל לבכות
לפני שאני שוכח אני רושם
"אימא, מכאן אני יכול להמשיך לבד.
תודה שלקחת אותי אל בית הספר"


יסוד זהו השער המהווה את דלת הכניסה לעולם הנפש.