בצד השני של נהר הירקון בלי להודיע, בלי לשאול אף אחד,התיישב
בחור די צעיר. בהתחלה לא התרגשנו, העיר הזו כבר דחפה לכאן
נרקומנים, חולי נפש, חוזרי הודו ויוצאי צבא - אז למה שנתרגש
מבחור צעיר שבסה"כ חיפש לעצמו איזו פינה. אבל עברו כבר כמעט
יומיים, ואף אחד לא ראה אותו זז. לא אוכל לא שותה, אומרים שהוא
כנראה משתין במכנסיים. לא ידעתי למה להאמין אז באתי כל הדרך
מרח' לבנדה לראות בעצמי. "משוגע" אמרתי בשעמום לחבר, הכל כרגיל
כאן וגם בגדה השנייה. "תסתכל שוב" אמר במבטא רוסי, ותפס לי את
החולצה. הסתכלתי. הוא יושב שם, על שפת הנהר מחכה למשהו. איך
אפשר לדעת. "משוגע", אמרתי וכבר נהייה מאוחר, "תסתכל עליו שוב"
הוא אמר, ואני התיישבתי  ולפתע הוא הסתכל ישר אליי. הסתכלתי
בחזרה, וניסיתי לחשוב אם פגשתי בחור שכזה, שעזב את הכל בשביל
פינה אחת בצד של נהר מזוהם. "הוא עצוב" אמרתי, "כמו כל מחכה
שתפגוש" ענה הרוסי והתיישב לצידי. "אבל למה עצוב? זאת שאלה!"
רציתי לשאול את הרוסי למה זה משנה לו ואם זה שווה את הישיבה
בקור הזה ואת שעת חלוקת המרק שכבר עוברת, אבל אבדתי בפני הנער
העצוב הזה "למה הוא מחכה" לחשתי, והרוסי הנהן בלי סיבה.
משפחת תיירים בלונדינית טיילה על הגדה שלו, הילדים חייכו
לעדשות והאישה הוציאה שקל - הניחה לידו. "לא אמר תודה" הרוסי
הנימוסי לחש, "בחור מוזר בצד שני של הנהר".
האבא הבלונדיני הוציא עדשה והתחיל לצלם את הצד שלנו בנהר. הוא
צילם וצילם וחשבתי לעצמי שזה מוזר- כי אין פה שום ציפור זה רק
אנחנו, שני אנשים שמסתכלים אל הצד השני. הילד הבלונדיני נראה
קצת מאוכזב, אי אפשר להאשים אותו, זה לא נהר מהסוג שגאים להכיר
למשפחה - אבל לפני שהם הלכו הילד הרים ענף שבור וזרק בכל הכוח,
הסתכלנו איך הוא עף גבוה ומצליף במים השחורים - אדווה הגיעה אל
הנער והוא סוף סוף חייך. הרוסי לא חשב פעמיים וזרק אבן למרכז -
וכשהאדווה נופצה על נעליי הנער, הוא שוב חייך, מלמל "תודה".